forever with you [1]

פרק 38 - שעון חול

נקודת מבט דלנה:

אחוזת אדול היא מקודם גדול, מקום שבו אפשר ללכת לאיבוד מהר. אתה יכול למות באיזשהו מסדרון שם ולעולם לא ימצאו את הגופה שלך.
מסתבר שאפילו במקום גדול כזה יכול להתקיים רעש.

ישבתי בחדר שלי מול שידת המראה ובהיתי בדמותי. פני ללא איפור ולבשתי רק מכנס קצר וגופיה. עוד לפני שאמא נכנסה שמעתי את צעדיה.

"יפה שלי, אנחנו מחכות לך למטה" היא אמרה בעדינות. "אני באה" נאנחתי והיא סגרה את הדלת אחרינו.

אמא הגיעה לניו יורק יחד עם קומיזו מכיוון שהחתונה הנפלאה והמאושרת שלי תערך בעוד יומים בדיוק. יום ראשון, יש לציין.

את ברנרדו לא ראיתי בכל שלושת הימים האחרונים, אין לי מושג למה אבל זה ממש השפיע על מצב הרוח שלי. אני חושבת שאני מתגעגעת אליו.

אם בכלל אפשר להתגעגע למישהו כמוהו. הוא כל כך אלים ורעיל שזה מפתיע כל פעם מחדש.

"יקירה!" קראה האשה בעלת שמלה צמודה וורודה ופרצוף מלא איפור וניתוחים פלסטיים. חייכתי אליה חיוך קטן וירדתי את המדרגות שנשארו מהמסדרון כניסה לאגף של ברנרדו, שם היה גם החדר שלי.

"זה כבוד גדול לי לעצב את שמלת החתונה שלך, יקירתי. אני פאצְאו, המוצא שלי איטלקי אבל אני עובדת כאן, בניו יורק.".

שמעתי עליה, היא עצבה שמלות מדהימות בכל העולם. ברור שהמשרדים שלה הם בניו יורק, אלא מה.

"אני שמחה לפגוש אותך," חייכתי אליה בשפתיים הדוקות. קומיזו נשען על השולחן לידנו, לא סומך על איש בניו יורק.

כאילו לא גרתי כאן כבר חודשיים.

"הבאתי הרבה דגמים לבחירה, כל מיני בסיסים של שמלות כלה שתוכלי לבדוק מה יושב עלייך בצורה שאת הכי מתחברת אליה ונעבוד עם זה." היא החוותה בידה לכיוון הבובות דוגמניות שניצבו בכל הסלון הענק.

היו שמלות רבות כל כך. אני עדיין לא יודעת איזו שמלה אני רוצה לחתונה שלי. בחיי, יש בחורות שיכולות לדמיין את החתונה שלהן לפרטי פרטים,

כמו המשחק הזה שהיה לי ולקמילה. אנחנו הכרנו כל חיינו מכיון שהיא בתו של הקונסליירי של אבי והיינו משחקות שעות אין ספור יחד.

היא הייתה נוהגת לפנטז על גבר החלומות שלה. כזה עם עיניים ירוקות ושיער בלונדיני כמו של אמהּ. היא ספרה לי על השמלה מלאה בטול שהייתה רוצה ועל ריקודי הנשף.

היא רצתה גבר מהמאפיה, כמובן. היו לה עשרות מועמדים לתפקיד ה'בעל' עם השנים. חיילי מאפיה, קצינים, סוכנים, מאמנים, מרגלים ועוד.

אני יודעת שמריוס מעולם לא הסכים לה חבר. בכל זאת, קמילה אולי לא הייתה שייכת למשפחה הגבוהה ביותר במאפיה אבל אחרי ואחרי שתי דודניות שלי היא הייתה הבחורה הכי חשובה במאפיית קנטקי שלא הייתה נשואה עדיין.

"מה עם זאת?" שאלה אימי מאחורי והסתובבתי להביט בשמלה שהיא החזיקה. השמלה הייתה עוצרת נשימה ממש.

השמלה כולה עשויה שכבות שכבות של טול מדורג, מלאה בקישוטי פרחים שמפוזרים לקראת התחתית ועוד מלא פרחים צפופים באיזור החזה.

היא הייתה מהפנטת.

"היא מדהימה," הסכמתי, "אני לא יודעת אם היא בשבילי".  "מה זאת אומרת לא בשבילך?" שאלה אימי ועדיין בחנה את השמלה היפיפיה.

"השמלה הזאת כל כך יפה, דלנה. מתאימה בדיוק לתואר שאת הולכת לקבל אחרי החתונה הזאת. אשתו של קאפו ניו יורק."

היא צדקה, מה שהיה מעצבן. אהבתי פשטות כל חיי, תמיד אהבתי לצאת מאור הזרקורים ולהתחבה. תמיד העדפתי לקרוא ספר בבית מאשר לצאת לאירועים. זאת הייתה מי שאני.

"בדיוק, אמא. זאת החתונה שלי ותהיה לי רק אחת כזאת. אני רוצה שהיא תהיה מושלמת".

הסתובבתי בין השמלות ובחנתי שמלה שנצמדת במותניים ומתרחבת לכיוון הרגליים. כזאת לנשים עם מבנה גוף של שעון חול.

הבטתי בה בחיוך עקום למחשבה על איך אראה בתוכה.

אין מצב.