forever with you [1]

פרק 45 - צרחות במשרד

נקודת מבט ברנרדו:

מישהו פאקינג הרעיל את אשתי. זה היה ברור בשניה שהיא אבדה את ההכרה. סחרחורת כזאת לא נגרמת מעייפות או לחץ מזויין.

לא היה לי מי המזדיין שמחפש את מותו אבל כשאני אמצא אותו אני אגרום לו לצרוח עד שמיתרי הקול שלו יקרעו.

"מי שהרעיל אותה הוא בבירור חובבן," אמר דריו בזמן שהשקה אותה בנוגדן שהחליט שזהו הנכון. עם דריו אין להתווכח.

נהמתי עליו בעצבים, זה באמת מה שחשוב עכשיו?! "כבר התאמצתם להרעיל, למה לא משהו שבאמת יסכן לה את החיים?"

אני נשבע שאם הוא לא היה אחי הייתי דופק לו כדור בפאקינג מוח כרגע. "אני רוצה לדעת איך דבר כזה פאקינג קרה!" שאגתי על אדולפו.

הרמתי אותו מגרונו והצמדתי אותו לקיר, אדולפו החזיר לי מבט אמיץ. "אתה עשית טעות חמורה." סיננתי אליו מבין שיניי.

"אתה מכיר אותי שנים, קאפו. אני נשמע בפניך שאין לי קשר לזה." הוא פלט את המילים בקושי, המחסור בחמצן הקשה עליו.

"אין לך קשר לזה?" צחקתי בזלזול. אדולפו שנאבק לנשום מלמל כמה מילים לא מובנות.

"ברנרדו! הוא אומר שאין לו קשר לזה! אתה תרצח אותו!" צרחותיה של אנטוניאטה התקרבו והיא הכתה בכתפי.

"ניאה פאקינג אל תתערבי!" נהמתי והידקתי את אחיזתי בגרונו של אדולפו שהחליף את צבעו מסגול לחיוורון.

"ברנרדו!!" היא הוציאה סכין מהיכנשהו, "אם הוא באמת זה שהרעיל את דלנה אני אהיה זאת שארצח אותו."

היא סיננה ואני שחררתי את אדולפו שניה לפני שגם הוא איבד את הכרתו. אדולפו השתעל והתקשה לשאוף אוויר חזרה לריאות המרוקנות שלו.

הוא קם במהירות מן הצפוי, "לא היה לי קשר לזה, קאפו. אני נשבע בחיי בפניך." הוא אמר. אדולפו התמנע לשומר הראש של אחותי הקטנה מכיון שהיה החייל הכי נאמן שהיה לי.

"ברנרדו." קרא דריו שלא התרגש מהמהורה ממקומו ליד הספה שעליה שכבה ג'ויה. הבטתי לכיונו וראיתי את המלאך שלי זזה.

התקרבתי אליה והנחתי יד על מצחה, הוא לא היה חם כמו לפני כמה דקות. "ברנרדו?" הוא מלמלה ופקחה את עיניה.

הצמדתי את מצחי אל מצחה, "הכל בסדר, ג'ויה שלי." אמרתי בקול שלא זיהיתי.

"הקפה," היא אמרה, "הוא שם לי משהו בקפה."

הסתובבתי אל אדולפו בכוונה להצמיד אותו לרצפה, "לא הוא!" היא זעקה בקול שברירי שהיה אפשר לחשוב שהיא מסוגלת להשבר.

"אם לא הוא, אז מי?" ניאה שאלה כשבבירור לא חשבה שזה אדולפו שעשה זאת.

ג'ויה השתעלה ודריו הגיש לה כוס מים שככל הנראה ידע שהיא תצטרך. הוא תמיד מוכן.

"העובד המלחיץ מבית הקפה, זה חייב להיות הוא." היא סיכמה. "איך את יודעת?" שאל דריו.

"לפני כמה שנים היה איזה אירוע שכל המשפחה הייתה צריכה להיות נוכחת בו," היא התחילה לספר, "אני התעקבתי ובשביל שאבא לא יאחר פלב נשאר איתי כדי לקחת אותי אחר כך."

היא עצמה את עיניה בכאב ודריו הגיש לה בקבוקון נוסף של הנוגדן שנתן לה כשעוד הייתה מחוסרת הכרה.

"אני ופלב יצאנו לכיוון הרכב עשר דקות לאחר מכן ובדרך מישהו ירה לפלב ברגל והוא נפל. כשהסתכלתי לכיוון הירייה ראיתי אדם בעל אקדח שנראה כל כך מאושר מעצמו. מסתבר שאמא דרשה לחכות לנו אז הם עדיין לא יצאו ואז אבא נטרל את האדם אבל אני לא אשכח את המבט שהיה לו."

היא חייכה קלושות, "זה אותו חיוך, מבט של אדם שצמה לדם."

הרמתי את גבותי לנוכך המחשבה שהיא זוכרת מבט כל כך פעוט ואז נזכרתי כמה שמורה ג'ויה גדלה. ללא ידע בסכסוכים, ללא חשיפה לרצח או אלימות.

דריו פתח את המחשב שלו והתחיל להקליד בו דברים. "פשוט שובר את הלב." אמרה ניאה באדישות ויריתי אליה מבט ארסי.

ג'ויה פלטה צחקוק, "כן, זה לא בדיוק כמו סיפורי הילדות שלכם אבל אני מניחה שכל אחד ומאיפה שהוא הגיע."

החזקתי את פניה והעברתי את אגודלי על לחיה. היא רכה כמו תינוק. הצמדתי את המצח שלי לשלה והיא עצמה עיניים בחיוך.

הלב שלי דפק, היא אוהבת את המגע שלי.

האשה שלי פתחה את עיניה האפורות, "אל תדאג," היא לחשה, "אני בסדר גמור עכשיו."

מי שלא יהיה בסדר בקרוב מאוד זה מי שהרעיל את פאקינג אשתי. הוא עוד יתחנן למוות שלו.