פרסי ג'קסון בערים האבודות

אותה שיחה, יותר מביכה

נ.מ. סופי.

שלא תבינו לא נכון, באמת לא חשבתי על פרסי בקטע רומנטי.

אבל זה רק היה בגלל שלא חשבתי בשום שלב על הכיוון הזה.

כלומר, הוא נראה מדהים. במיוחד אחרי שהוא שתה מהבקבוק של הנעורים, ואיכשהו הוא הצליח להיראות אפילו עוד יותר טוב.

חוץ מזה, הוא גם מדהים כאדם. שילוב מושלם בין הזיה מוחלטת וטמטום מצחיק לחוכמה נסתרת מועילה, ונחמדות אין קץ.

השיחה שלנו הייתה מה זה מביכה מהרגע שהוא העלה את הרעיון של חברה בקטע רומנטי. אני אשחזר אותה מהצד שלי.

"תגידי, איזה מין חברה?" פרסי שאל, ישיר מדי. "אני מקווה בשביל שנינו שלא בקטע רומנטי."

"אה, לא," אמרתי במהירות, נבוכה מהסיטואציה. זה היה ממש מביך, כי בדיוק באותו רגע נדלקתי עליו, אז זה היה הזמן הכי לא טוב לדבר על זה.

"מה פתאום רומנטי," המשכתי, מנסה להחביא את מה שאני באמת חושבת. "סתם חברות כזאת, רגילה."

"אה, יופי, מעולה," הוא אמר בשמחה, כאילו זה ממש הלחיץ אותו הרעיון של להיות איתי בקשר רומנטי. אולי אפילו גרוע יותר, כאילו הוא ממש נגעל מהרעיון. הרגשתי ממש דחויה, אפילו יותר ממה שהרגשתי כשהייתי בחברת בני אדם.

"אני אשמח להיות חבר שלך," הוא המשיך, מרגיע קצת את הבושה הנוראית שהרגשתי באותו רגע. "את הכי פחות מתנשאת בעולם הזה בינתיים."

"אה, תודה?" אמרתי, מנסה להוריד את הרעיון של קשר רומנטי מהמחשבות שלי. גם חברות רגילה זה נפלא. והוא גם החמיא לי. ואוו. או שזו לא הייתה מחמאה? אני חייבת לוודא.

"אני מניחה שזאת הייתה מחמאה," אמרתי, עושה את עצמי אדישה ולא לחוצה. "ולא השוואה ליהירות שלהם."

"זאת הייתה מחמאה," הוא ענה. "ועכשיו אני עוד יותר רוצה להיות חבר שלך."

הלב שלי באותו רגע דהר כל כך מהר שלא יכולתי לענות לרגע. המוח שלי אמר לי שאין אפשרות לקשר כזה איתו, אבל הלב שלי ממש רקד רק מהמחשבה על זה.

התחבטתי די הרבה זמן בתוך עצמי מה יהיה הדבר הבא שאני אגיד. יותר מדי זמן. הבנתי שלא להגיד כלום כל כך הרבה זמן זה ממש מוזר, והלחץ הוא זה שגרם לי להגיב את התגובה הבאה.

"למה היה לך חשוב לבדוק אם זה בקטע רומנטי?" שאלתי. "כי, כאילו..." לא ידעתי איך להמשיך את המשפט בצורה הגיונית. מה אני אמורה להגיד לו, כי אני כן מעוניינת בקשר כזה? זה עלול להרוג את החברות בינינו, וזה ללא ספק אחד הדברים שהכי חבל לי שהם יקרו. לחץ מטופש.

"זה לא אישי עלייך," הוא אמר, מקפיץ את הלב שלי עוד יותר.

'זה אומר שיש סיכוי!' צרח הלב שלי, ודהר במהירות גבוהה יותר. 'הוא אפילו מתעלם מזה ששתקת כל כך הרבה זמן, כי הוא מנסה להיות ג'נטלמן!'

'לא, זה לא אומר את זה. תירגע.' אמר המוח, אבל נחל כישלון חרוץ.

(ה.כ. אל דאגה, המוח שלה צודק במאה אחוז. לא יהיה פה פרסופי. אני אדם נורמטיבי בעל היגיון. זאת רק הידלקות סטנדרטית, שסביר להניח שתהיה לכל בחורה נורמטיבית שנמצאת עם פרסי.)

"סתם פשוט יש לי טראומה," הוא המשיך. "ממקרים אחרים כאלה שאני לא זוכר."

"כן, זה הגיוני," פלטתי, ואז הסמקתי. למה אני חייבת להרוס הכל? אני חייבת להציל את זה איכשהו. "לא התכוונתי ל-"

"זה בסדר," הוא קטע אותי, מציל אותי ממבוכה גדולה עוד יותר. "רק בואי נגמור עם השיחה המביכה הזאת."

הוא אפילו לא יודע עד כמה השיחה הייתה מביכה.

------------------------------------------------

סליחה, סליחה, באמת סליחה. אל תסקלו אותי בבקשה, בסדר?

הוספתי את הערת הכותב במיוחד בשביל שלא תשרפו אותי על הפרק הזה. זה היה פשוט מתסקש שזה יקרה, והיה עדיף שזה ייגמר מוקדם...

אל דאגה, אני אפטר מהבעיה הזו בהקדם. אני כנראה אעשה פרק במיוחד בשביל לפתור את הבעיה הזו.

טוב, עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא אוכל להעלות פרק יחסית עוד הרבה זמן קדימה, אז כדאי שאני אנסה להוציא עוד פרק. ביי!