פרסי ג'קסון בערים האבודות

אני מוזר? בני מוזר!

נ.מ. פרסי

"היי! מה אתה עושה פה?" שאל אותי הילד, שהיה נראה גדול ממני, עם עיניים בצבע טורקיז, שיער שחור ועור חיוור מדי. "זה הבית שלי!" הוא אמר את זה בשפה מעניינת, קצת מוזרה, אבל בכל זאת הבנתי אותו.

"אה, סליחה," אמרתי בשפה שלו, אם כי לא עם אותו מבטא בדיוק, למרות שבוב צרח עליי לצרוח עליו איך הוא מעז לצרוח עליי.

(ה. בוב. זו פשוט חוצפה! ככה הוא תוקף ילד מסכן ומבולבל שלא יודע איפה הוא? בלי בושה? ועוד על פרסי ג'קסון, ראש כל הגיבורים, מציל האנושות! באמת בושה. איזה באסה שפרסי לא הקשיב לי.)

"מי אתה בכלל?" הוא שאל אותי בחשדנות. "אני לא מכיר אותך, ואתה נראה מוזר." זה היה חוסר טקט משווע, אבל לא נורא. אני מעריך חוסר טקט.

"גם אני לא מכיר אותך, אז זה הוגן." הסתכלתי על עצמי, מנסה להבין מה היה מוזר בי. הייתי שזוף ושרירי בצורה די מעוררת השראה, אבל מעבר לזה הייתי נראה די נורמלי. אה, חוץ מזה גם היה את העניין של הבגדים.

אמנם הם היו בגדים רגילים, ג'ינס וקפוצ'ון, הייתה לי הרגשה כאילו הם לא אמורים להיות כל כך רפויים עליי. זה היה כאילו לבשתי בגדים של מישהו שגדול ממני באיזה עשר שנים.

תגיד לו שהוא בעצמו מוזר, הציע בוב. הוא חיוור מדי, והוא גר באמצע מדשאה ענקית.

"אז, כאן אתה גר?" שאלתי, מנסה העלות את הנקודה הטובה של בוב, אבל בצורה נחמדה. "אני הייתי מצפה לראות... אתה יודע, מבנה כלשהו?"

"מה? זה לא הבית שלי!" קרא הבחור בזעזוע. "מה נראה לך, שאני אגור במדשאה?"

"אתה באמת אמרת שזה הבית שלך," אמרה הבחורה הבלונדינית שלידו בשקט, כאילו היא מתביישת לדבר.

"אה, נו באמת!" אמר הבחור, שהחלטתי לקרוא לו בני עד שאני אגלה איך קוראים לו, ולילדה קראתי בסי. משום מה זה גרם לבוב התקף צחוק לא נורמלי, למרות שהוא בכלל תת מודע, אז לא ברור איך הוא יכול לצחוק.

"זה לא הבית שלי, אבל זה הכניסה אליו," המשיך בני. "התכוונתי להגיד שהוא לא אמור להיות פה, כי הבית שמאחורי החומה לא שייך לו, אז אין לו מה לחפש באזור."

"יש לי מה לחפש, אני מחפש את אנבת'," אמרתי. לא ממש ידעתי למה אמרתי את זה, אז כשהם הסתכלו עליי במבט שואל משכתי בכתפיי ואמרתי "לא משנה."

"אז אתה לא מחפש כלום?" הוא שאל אותי בחשדנות. "למה אתה פה?"

"אני לא יודע, פשוט הופעתי פה," אמרתי.

תגיד להם שאתה מחפש את העולם שלך, זה שממנו הגעת.

"אני מחפש את העולם שלי, זה שממנו הגעתי." רשמתי לעצמי לשאול בהזדמנות את בוב למה הוא מתכוון.

בוב ענה מיד. אתה יכול תמיד לשאול אותי מוחית. אתה פשוט הגעת מעולם אחר, ואתה צריך לחזור אליו. אתה במקור בן 23, אבל איבדת חלק מהגיל שלך במעבר לכאן, אז אתה בן 12. זו גם הסיבה שהבגדים שלך כל כך גדולים עליך. יש לך שאלות?

"מה לעזאזל?!?" שאלתי אותו את השאלה הכי מתבקשת, ואז קלטתי שאמרתי את זה בקול.

"על מה הגבת את זה?" שאל אותי בני. "הקשבת בכלל למה שאמרתי?"

"לא, סליחה."

תגיד להם שיש לך הפרעות קשב וריכוז.

"יש לי הפרעות קשב וריכוז."

ילד טוב. יש לך גם דיסלקציה, אבל זה לא קשור עכשיו.

"יש לי גם דיסלקציה, אבל זה לא קשור עכשיו."

בני ובסי הסתכלו אחד על השני, מנסים להבין למה אמרתי את זה. גם אני הסתכלתי עליהם מנסה להבין למה אמרתי את זה, ואני בטוח שגם בוב היה מצטרף אם הוא היה יכול.

"כן, זה באמת לא קשור," אמר בני, מבולבל קלות. "אמרתי שאתה כנראה בן אדם, וכדאי שאני אשאל את אבא שלי מה לעשות איתך."

רציתי לשאול את בני מה אני אמור להיות אם לא בן אדם, אבל בדיוק אז נפתחו הדלתות של החומה הזוהרת, ובני גדול יותר עמד בפתח. הוא הסתכל עליי, ושאל את השאלה שרציתי לשאול כבר מזמן.

"מה הולך כאן?"

---------------------------------------

אז, עוד פרק. בקושי הוצאתי אותו, למרות שלא היו כל כך הרבה תגובות שעודדו אותי לעשות את זה.

לפחות היו הרבה כוכבים, אז כן היה משהו שיגרום לי להתאמץ קצת יותר.

אבל באמת, אני יותר אוהב תגובות מאשר כוכבים. בהפרש עצום.

בכלל הוצאתי את הפרק הזה באמת כי הבטחתי למישהו (אהם תכלת, אני מדבר אלייך), ולא כי לחצו עליי או משהו.

אגב, מצטער שהפרק הבא לא יקדם את העלילה, הוא פשוט יהיה מנקודת מבט של סופי, ויראה את מה שקרה.

יום טוב!