פרסי ג'קסון בערים האבודות

אני אידיוטית באופן ספציפי

נ.מ. סופי.

טוב,  לא ראיתי את זה מגיע.

כל הזמן פרסי היה כזה אידיוט, והשרה אווירה של קלילות, אבל פתאום זה קרה.

בהתחלה הוא רק שאל למה לא מזנקים ישר אל הבית, אלא אל מחוץ לחומה. זו הייתה שאלה הגיונית, גם אני רציתי לשאול אותה. אבל אז, כשאולדן ענה, פרסי הפך לאדם אחר.

פתאום הוא היה סופר חכם, ושלף מלא ידע מדעי שהתברר כפרקטי, ולא נתן לאולדן אפילו לנסות לענות עד שהוא סיים לתקוף.

הייתי מופתעת כשאולדן הודה שהוא לא יודע, ועוד יותר הופתעתי כשלפרסי הייתה תאוריה גאונית והגיונית לדרך שבה החומה עובדת.

אמנם ידעתי שאין דבר כזה קסם, כי פיץ צחק עליי כשהצעתי את זה בפעם הראשונה שזינקנו ביחד והסביר לי שהכל מדעי, אבל היה אפשר להסביר את מה שהוא אמר בצורה מדעית בלי להגיד את המילה קסם.

"זה לא קסם!" הזדעק אולדן ברגע שפרסי סיים להסביר איך לדעתו החומה עובדת. "זה מדע! אין דבר כזה קסם!"

רציתי להסביר איך לדעתי אפשר להגיד את התאוריה של פרסי בלי להסתמך על קסם, אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה פרסי התפוצץ מצחוק.

"אין- אין קסם!" הוא אמר בין צחוק לצחוק, נקרע. "הכל- הכל מדעי הוא אומר לי!"

אולדן הסתכל עליו במבט רציני, וכשראיתי את מבט ההפתעה של פרסי כשהוא קלט שאולדן רציני כמעט התפוצצתי גם אני מצחוק.

"ברור שיש דבר כזה קסם," הוא אמר בקול רציני, ואז התחיל להסביר באריכות למה הכל לא מסתדר מבחינה מדעית וכולנו אידיוטים. האמת היא שהוא לא אמר שכולנו אידיוטים, אבל אני הרגשתי שזו התוצאה של דבריו.

האמת היא, שאני הרגשתי אידיוטית באופן ספציפי. אני ידעתי את כל המידע שהוא אמר, זה לא שהוא שלף מידע לא מוכר, אבל בכל זאת לא עליתי על זה בלעדיו. כנראה שלא שפטתי אותו נכון.

אולדן הסתכל על פרסי, המום לחלוטין. הוא היה נראה כאילו שכל תפיסת החיים שלו השתנתה ברגע, מה שכנראה היה נכון.

הוא המשיך לבהות בפרסי עוד כמה זמן, בעוד פרסי מהרהר לו (כרגיל), עד שפיץ ניער אותם.

"קדימה, בואו ניכנס," אמר פיץ. "אנחנו יכולים לדבר על העניין הזה אחר כך."

"כן, אתה צודק," אמר אולדן, ופתח את הדלת.

הפעם פרסי עצם את העיניים עוד לפני שהדלת סיימה להיפתח, וחייך לעצמו. חשבתי לעצמי שכנראה יש סיבה ממש טובה לזה שהוא עוצם את העיניים, כי הוא הרי ממש חכם, אבל לא הצלחתי לראות מה ההיגיון שבזה.

הלכנו באותה דרך כמו בפעם הקודמת, אבל הפעם פרסי לא התנגש בכלום. הוא אמנם הלך בדיוק באותה דרך שהוא הלך בפעם הקודמת, כל צעד באותו מקום בדיוק, אבל הוא זכר איפה היו כל הדברים שהוא התנגש בהם, והזיז אותם הצידה.
אפילו את פסל הקריסטל הענק.

בשלב כלשהו פנינו לדרך אחרת מזו שהלכנו בה בפעם הקודמת, ופרסי חזר להתנגש בדברים. מה שהיה מרשים זה שאף פעם הוא לא ממש נעצר ממה שהוא התנגש בו, ורוב הדברים פשוט נדחפו הצידה.

אחרי קצת זמן הגענו לחדר גדול ומפואר, עם כמה ספות ועם נברשת ענקית. בחדר חיכו לנו אמא של פיץ ואחותו.

"היי, זו לא השמלה שלי?" שאלה אחותו של פיץ, והסתכלה על השמלה שלי.

"כן ביאנה, זו השמלה שלך," אמרה אמא של פיץ. "נתתי אותה לסופי באופן זמני, עד שיהיו לה בגדים חדשים. ממילא לא לבשת את השמלה הזאת כבר חודשיים, מה אכפת לך?"

"אני יכולה להחזיר לך אותה ברגע שיהיו לי בגדים משלי," אמרתי לביאנה. לא רציתי שתהיה יריבות ביני ובין אחות של פיץ.

"לא, זה בסדר," אמרה ביאנה בבוז מסוים. "השמלה הזאת ממילא מצ'וקמקת."

הסתכלתי על השמלה ה'מצ'וקמקת' בפליאה. זו כנראה הייתה השמלה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, חוץ מהשמלות שביאנה ואמא שלה לבשו. אולי גם חוץ מכמה שמלות שראיתי באטלנטיס.

"וחוץ מזה, יש לך כבר בגדים משלך," אמרה אמא של פיץ (וביאנה). "בזמן שהלכתם לחקירה קניתי לכם בגדים, אני מקווה שתאהבו אותם."

---------------------------------------

עשיתי את הפרק בבוקר למרות שזה די מסובך לי, כדי שיהיה לכם יותר סיכוי להוציא ממני שלושה פרקים היום.

הבעיה היא שהבגדים יכולים לקחת זמן, ואני לא אוהב את זה, אבל כפי שאמרתי אני לא לגמרי שולט במה שקורה בסיפור.

אוי, אחר כך גם יש את זה שצריך ללכת לאלווי, וקז להייבנפילד, ורק אז לפגוש את דקס, ורק אז ללכת לפוקספייר, וגם אז ייקח קצת זמן עד שפרסי יתחיל להשמיד את המקום. באסה.

האמת היא שממש קל להתחיל להשמיד את המקום, למשל תקרית השכמייה של ליידי גאלווין קרתה בטעות. אולי ההשמדה תתחיל כבר ביום הראשון.

טוב, אני צריך ללכת להעביר את השיעור שהכנתי אתמול. ביי!