פרסי ג'קסון בערים האבודות

הידרוקנטיקאים הם מעפנים

נ.מ. פרסי

היום השני ללימודים היה ממש טוב.

קודם כל, זה היה יום שלישי. זה אומר שיש שני שיעורי הידרוקנטיקה.

אבל גם בשיעור הראשון שיש ביום שלישי, אלמנטליזם, הראיתי כישרון מרשים.

זה היה שיעור ממש מגניב, שבו למדנו להכניס כל מיני דברים מגניבים לבקבוקים, כמו שהיה את ההוריקן בבקבוק שהוביל לאטלנטיס.

בלכידת סערות ועננים וקשתות בענן ודברים כאלה, הייתי ממש מעולה. הייתי כל כך טוב שהמורה כמעט רקד מרוב שמחה, ורצה לקדם אותי לחומר מתקדם יותר בספר.

העניין היה שלא הייתי צריך לעשות את כל הדברים שהיו כתובים בספר, אלא פשוט לבקש מהדברים האלה להיכנס לבקבוק. בדרך כלל הייתי מכניס את המתכות שהם אוהבים רק אחרי שהם נכנסו לבקבוק, כפרס על התנהגות טובה.

בוב אמר שזה הגיוני שהסערות וכל הדברים שקשורים למים מקשיבים לי, אבל הם מקשיבים יותר מדי. הוא אמר שבעולם שממנו הגענו, אף סערה לא הייתה מסכימה להיכנס לתוך בקבוק.

לעומת זאת ברקים פחות נטו להקשיב לי ולהיכנס לתוך הבקבוק, והייתי צריך ממש להכריח אותם עם כל הבירוקרטיה שהייתה מצוירת בספר. זה היה מפתיע, כי ענני סערה עם ברקים דווקא הקשיבו לי ממש בקלות.

הדבר היחיד שהיה גרוע יותר מברקים היה האש. היא תמיד ניסתה לברוח ממני, כאילו אני יכול להרוג אותה והיא מפחדת ממני.

בעצם בוב אומר שאני באמת יכול להרוג אותה ממש בקלות והיא כמעט לא יכולה לפגוע בי, אז זה די מובן. גם אני הייתי בורח ממישהו שממש קל לו להרוג אותי ואני לא יכול לפגוע בו, נראה לי.

בעצם בוב אומר שזה לא נכון, ואני לא בורח ממישהו שיכול להרוג אותי בקלות, אלא מתחצף אליו במקרים מסוימים או חבר שלו במקרים אחרים.

אחרי שהמורה כבר הבין שאני יכול להכניס כל דבר בלי בעיה כל עוד זה לא ברקים או אש, הוא עבר ללמד אותי דווקא איך לכלוא אותם. באסה.

בדיוק כשהצלחתי לכלוא פעם ראשונה ברק בלי שהוא יסדוק את הבקבוק, השיעור נגמר. המורה התלהב עוד קצת על היכולות המרשימות שלי, ושחרר אותי.

הלכתי לחדר האוכל ולקחתי כמעט את כל האוכל הכחול, והרחפתי בטלקינזיס את המגשים מעל הידיים שלי כדי שלא ייפול לי אוכל.

התיישבתי שוב ליד סופי והחברה שלה, מארלה, שהפעם הייתה קצת יותר הגיונית. היא לא פלטה רצף אקראי של אותיות, אז אני מניח שזה בסדר. הפעם גם דקס ישב איתנו, ובסך הכל היה נחמד.

גיליתי לדקס ולמארלה מה קרה באמת בשיעור ספורט, והם הסכימו ביחד שצריך להשאיר את זה בסוד, ושכולם יחשבו שבאמת עפתי לעבר השמיים במשך שתי דקות.

אחר כך היה שיעור הידרוקנטיקה. זה היה ממש מגניב.

השיעור היה באגם קטן שהיה מחוץ לפוקספייר, בין העצים שמאחורי הפירמידה. המורה הייתה אלפית עם כוחות הידרוקנטיקה בסיסיים.

לפני שהיא התחילה בכלל לנסות ללמד אותי, קפצתי למים. הנחתי שמן הסתם היא תיכנס בעקבותיי, כי כשיכולים לנשום מתחת למים ולא להירטב אין שום סיבה לא להיכנס, אבל היא לא עשתה את זה.

"היי, מה אתה עושה?" היא שאלה, במקום להיכנס. "תחזור לפה! אתה יכול לטבוע!"

'רגע, מה? הידרוקנטיקאים רגילים יכולים לטבוע?'

מסתבר שכן. איזו עליבות. מה שבאמת מדהים, זה שלא רק שהם לא יכולים לנשום במים, כנראה שכשהם עדיין מתחילים הם לא יכולים להחזיק את עצמם מעל המים. גיחוך.

'זה באמת מוזר. טוב, אני חוזר אליה, שתפסיק לצעוק אליי בהיסטריה.'

זימנתי גל קטן שהביא אותי אל החוף במהירות, קפצתי ממנו, ונחתתי ליד המורה להידרוקנטיקה.

"איך עשית את זה?" היא שאלה אותי בהלם. "לעשות גל כל כך מדויק בצורה שהוא ירים אותך לאן שאתה רוצה זה חומר מאוד מתקדם!"

"אני מניח שגם לא לטבוע זה חומר מאוד מתקדם," אמרתי. "או שזה סתם היה תירוץ לזה שאני אחזור אלייך ותוכלי להתחיל את השיעור הצורה מסודרת?"

"לא לטבוע זה חומר די מתקדם," היא אמרה. "צריך בשביל זה לדעת לגרום למים להרים אותך, ולא רק להזיז אותם לאן שרוצים."

"אוקיי," אמרתי, מבין שלנשום במים זו לא יכולת שקיימת בכלל אצל הידרוקנטיקאים.

תנסה לעשות משהו מגניב, כדי לחרפן אותה. אבל כדאי שתעשה שזה יהיה משהו שיכלול גם אותך, כי נראה שהיא חושבת שלשלוט במים סתם זה הרבה יותר קל מאשר לגרום להם לייצר איתך אינטרקציה.

הסתכלתי על פני האגם החלקים, שהזכירו לי במעט משטח החלקה, וידעתי מה אני רוצה לעשות. קפצתי על המים, אבל הפעם הוריתי להם להשאיר אותי למעלה, וכך גלשתי לי על האגם להנאתי.

במשך כמה דקות המורה רק בהתה בי בהלם, לא מבינה איך זה יכול להיות. לקח לה ממש המון זמן להתאפס על עצמה, ועד אז כבר עבר כמעט חצי מהשיעור הראשון.

נחתתי לידה עם גל ענק של מים, מרטיב אותה לחלוטין. הופתעתי לגלות שהיא גם נרטבת. איזה כוחות בעצם יש לה?

היא הייתה נראית נחרדת מזה שהרטבתי אותה, אז פקדתי על המים לעזוב אותה. המים התקבצו בכדור מולי, משאירים אותה יבשה. המורה הסתכלה על כדור המים בהלם, והתעלפה.

נאנחתי, מבואס. חבל, דווקא היה ממש כיף עד עכשיו. הרמתי את המורה המעולפת, וזימנתי חצי מהמים באגם שישגרו אותנו אל החלון של המרפאה.

בתוך המרפאה ראיתי את אלווין וקיף מסתכלים עליי במבט המום, ואת סופי מסתכלת במבט של 'הייתי צריכה לדעת שזה יקרה'.

אני חושב שהיא צודקת. גם אני הייתי צריך לדעת שזה יקרה.

----------------------------------

הצלחתי! מדהים!

טוב, כנראה לא יהיה פרק היום, והרבה סיכויים שגם לא מחר.

אני עדיין אשתדל להוציא פרקים מחר. אני מקווה שאני אצליח. אני מניח שגם אתם.