פרסי ג'קסון בערים האבודות

בוב זה תריסריון?

נ.מ. סופי.

כשהלכנו לכיוון של הארמון הענקי, שהיה כנראה הבית של פיץ, ראיתי שהילד שמצאנו מול השערים עושה מבט מהורהר. זה היה אותו מבט כמו שהיה לו כל פעם כשהוא פספס חלקים מהשיחה, אז החלטתי לבדוק אם זה תמיד ככה.

"תגיד, אתה שומע אותי?" שאלתי אותו בהיסוס אחרי קצת זמן, עדיין לא בטוחה שזו דרך טובה לבדוק את זה.

"כן, בטח שאני שומע," אמר הילד, והמבט המהורהר נעלם מהפנים שלו. במקום זה הוא הסתכל על הארמון הענקי שאליו הלכנו בפליאה.

"פשוט היה לך את המבט הזה שהיה לך כל פעם שלא הקשבת," אמרתי, מתרצת את הפנייה המוזרה. "אז חשבתי שאתה שוב מנותק."

"לא, אני מחובר לגמרי," הוא אמר. "נראה לי לפחות. אנחנו באמת הולכים לכיוון ארמון ענק מיהלומים?"

"כן, נראה שכן," עניתי, שמחה שלא רק אני מופתעת ממה שקורה.

"כנראה בני הגדול ממש עשיר," הוא אמר. "זה בטוח עולה כמה מאות מליארדים."

"כן," אמרתי, וניסיתי לחשב כמה בניין כזה עולה. לא הצלחתי.

פתאום קלטתי שהוא אמר משהו על בני הגדול, ולא היה לי מושג על מי שהוא מדבר. חשבתי לעצמי שכנראה הוא כן יודע משהו על העולם הזה, אז ניסיתי להשיג ממנו מידע. "מי זה בני הגדול?"

"הגרסה הבוגרת של פיץ," הוא ענה. "כשלא ידעתי איך קוראים לפיץ קראתי לו בראש בני, אז לגרסה הבוגרת שלו קראתי בני הגדול."

טוב, אז הוא לא יודע כלום על העולם הזה. לא מועיל. טוב, לפחות נמשיך את השיחה איכשהו. "אז... איך קראת לי?"

"בסי," הוא ענה, כאילו זה הגיוני.

"בסי זה שם של פרה!" הזדעקתי, מנסה לשמור על מעט הכבוד שהיה לי. נכון שהייתי נראית הכי פחות טוב מכולם שם, אבל זאת לא סיבה לקרוא לי בשם של פרה! "קוראים לי סופי."

"בסי זה שם נפלא, והוא דומה לשם שלך בכל מקרה, חבל שלא קוראים לך ככה," הוא אמר. טוב, לפחות זה אומר שהוא לא התכוון לזה בקטע רע. נראה לי.

"לי קוראים פרסי," הוא אמר. "אבל אני קורא לבפנים של עצמי בוב."

"מה?" ניסיתי להבין מה הולך בראש של הילד ההזוי הזה, אבל ממש לא הצלחתי הבפנים שלו זה בוב? מה זה הבפנים שלו? הקרביים? הלבלב? הקורקבן? התריסריון? מי זה בוב?!?

"לא משנה," הוא אמר ומשך בכתפיו.

לא ידעתי מה עוד להגיד, ככה ששמחתי בדיוק נכנסנו ללובי של הארמון הענק. הוא היה כל כך מפואר שלא יכולתי להפסיק להסתכל, אבל משום מה פרסי החליט לעצום עיניים. אני בחיים לא אבין אותו.

התחלנו ללכת, ופרסי איכשהו גם הלך בכיוון הנכון, חוץ מזה שהוא התנגש בפסל מפואר של חד קרן מקריסטל. הייתי בטוחה שהוא יפתח את העיניים, אבל הוא המשיך ללכת בעצימת עיניים.

המשכנו ללכת, ופרסי המשיך להתנגש בדברים פה ושם. זה היה נראה שלא כואב לו כמעט, אבל עדיין לא הבנתי את הרעיון שלו.

"פרסי, למה שלא פשוט תפתח את העיניים?" שאלתי אותו, אבל הוא לא ענה. היה לו את הפרצוף המהורהר שלו, אז כנראה הוא בכלל לא שמע אותי.

בסופו של דבר הגענו לחדר עם שולחן גדול והמוני כיסאות סביבו, שלידו ישבו כבר שלושה אנשים והם היו נראים חסרי סבלנות.

"מה זה? שני ילדים?" שאל אחד מהם, שהיה נראה לא חביב במיוחד. "אמרתם שיש רק אחת!"

"גם אנחנו לא ידענו על הילד השני עד עכשיו," אמר אבא של פיץ, שהציג את עצמו בדרך כאולדן. "באמת שהייתי מדווח לכם ברגע שגיליתי עליו, אבל פשוט מצאנו אותו לפני דקות ספורות. אפשר לדבר על זה רק כשנגמור לדבר על סופי?"

"בסדר," הוא אמר, מזעיף פנים. "בואו נתחיל."

--------------------------------------------------

למרות הכל, עוד פרק. לא ברור לי איך בדיוק, אבל תהנו.

שמתם לב שהתחלתי לעשות שמות משעשעים לפרקים? אני מתכוון להמשיך ככה, ואני אשמח שמישהו מתישהו יגיד על זה משהו.

אם כבר מדברים על פרקים, ההערכה שלי היא שיהיה פה יותר ממאה פרקים, ושאפילו יהיו שני חלקים ועדיין לחלק הראשון יהיה יותר ממאה פרקים.

זה תלוי כמובן בהמון דברים, אבל אני משתדל להעלות בקצב שמאפשר את זה.

שלום שלום לרחוק ולקרוב, ושיהיה לכולם יום טוב!