פרסי ג'קסון בערים האבודות

בוב החדש, חוקר הצפצופים המעצבנים

נקודת מבט: פרסי

הופעתי במקום מואר ושטוף שמש, עם אוויר נקי במיוחד, ובאופן כללי המקום השרה אווירה של שלמות, ולידי הייתה חומה ענקית וזוהרת.

לא זכרתי שום דבר מהעבר שלי, אבל משפט אחד בלבד עבר שלו בראש, שוב ושוב: 'הלוואי שאנבת' הייתה כאן איתי.'

לא זכרתי בדיוק מי זאת אנבת', אבל ידעתי כמה דברים: יש לה עיניים אפורות מדהימות, אני אוהב אותה, והיא הכי חכמה בעולם.

היה קצת מוזר שאני מאוהב בה, כי על פי איך שזכרתי אותה היא הייתה מבוגרת, ואני הרגשתי שאני הרבה יותר קטן ממנה, אבל מה אני יודע. עדיין ידעתי שאני אוהב אותה.

יפה, אתה זוכר אותה! אמר פתאום קול בתוך הראש שלי. אני ממש גאה בך, כל פעם אתה זוכר אותה. אני חושב שאתה צריך להציע לה נישואין מיד כשתראה אותה.

'מי אתה?' שאלתי את הקול מחשבתית, בלי להגיד את זה. אם פתאום יתברר שיש כאן מישהו והוא יראה אותי מדבר לעצמי, ועוד שואל את עצמי מי אני, הוא יחשוב שאני משוגע, ואני לא לגמרי בטוח שאני באמת משוגע. חוץ מזה, אם הקול יכול לדבר בתוך הראש שלי אז גם אני יכול.

אני התת מודע שלך, ענה התת מודע שלי. ואני לא רואה אף אחד מסביב, ככה שזה לא היה נורא אם היית שואל את זה בקול. לא משנה, תמיד טוב להיזהר, וחבל לעשות משהו סתם, הרי ממילא אני שומע אותך גם מחשבתית.

'אוקיי, אני אקרא לך בוב. אז בעצם יש לי פיצול אישיות?'

לא, פשוט התת מודע שלך מדבר אליך. אצל כולם התת מודע חושב אחרת מהאדם עצמו, אתה יכול להירגע. פשוט בדיוק עברת משהו נורא מוזר שגרם לך לאבד את הזיכרונות, אז אני פה כדי לעזור לך להסתדר בלעדיהם. אל תדאג פרסי, אתה בידיים טובות. וזה פשוט מדהים כמה שאתה עושה כל הזמן אותו דבר. קראת לי בוב! חה!

'אז אתה אומר שקוראים לי פרסי,' הסקתי את הדבר האולי הכי אגבי שהוא אמר, אבל זה שהיה לי הכי חשוב לדעת. 'שם נחמד, כמעט כמו שלך. מה שם המשפחה שלי?'

ג'קסון, קוראים לך פרסי ג'קסון. בוב נאנח. אתה באמת לא זוכר כלום, הא?

'אני זוכר את אנבת',' התגוננתי. 'וחוץ מזה, לפי מה שאתה אומר זה לא אשמתי.'

ברור שזה לא אשמתך, אתה לא טיפש. אתה אולי אוהב להתנהג כמו אחד כזה, אבל טיפש אתה לא. יש לך תואר שני בחקר *ביפ*, ודוקטורט בביולוגיה ימית! אתה גאון!

'תואר שני במה?'

תואר שני בחקר *ביפ*.

'מה זה חקר *ביפ*? אני חוקר צפצופים מעצבנים?'

זה מה ששמעת? ואוו, לא חשבתי שזה יהיה כל כך מרחיק לכת. זה כנראה בגלל שאני לא יכול לדבר איתך על כל דבר שקשור ל*ביפ*. ואוו, זה נורא. זה אומר שאני גם לא יכול להגיד לך שאתה יכול ל*ביפ* ו*ביפ* ו*ביפ*. אולי זאת קללה של *ביפ* שוב? אם זאת היא אני ארצח את ה *ביפ* ה*ביפ* הזאת! החתיכת*ביפ**ביפ**ביפ**ביפ* הזאת! היא כזאת *ביפ**ביפ**ביפ**ביפ**ביפ**ביפ* ו*ביפ**ביפ**ביפ**ביפ*. אולי זה בגלל המאמר שכתבת עליה בתואר שני?

'סתם שתדע, לא הבנתי כלום. רק הבנתי שיש איזה נושא שאתה לא יכול לדבר איתי עליו, ועליו אני עושה תואר שני, ושאתה מאמין שזה קשור למישהי שגם קשורה לנושא שאתה לא יכול לדבר עליו, והיה לך הרבה מאד דברים שקשורים לנושא להגיד עליה.'

מה? איזה הרבה דברים שקשורים ל- אה, הבנתי! המוח שלך מסנן לא רק את הנושא של *ביפ*, הוא מסנן גם את הקללות שלי!

'מה, ככה אני ברגיל? מקלל המון? אני לא מרגיש עם זה כל כך בנוח...'

לא, אתה דווקא די נחמד בדרך כלל. פשוט ל*ביפ* מגיעות כל הקללות שבעולם, וחוץ מזה, תמיד אני הייתי יותר אכזרי ממך.

'טוב. אבל איך יש לי דוקטורט?' שאלתי את בוב. 'אני רק בן...' ניסיתי להעריך בן כמה אני, אבל בדיוק אז הופיעו משום מקום עוד ילד וילדה.

כנראה הייתי אמור לתהות איך הם הופיעו ככה פתאום, אבל הדבר היחיד שחשבתי לעצמי היה 'מזל שלא דיברתי עם בוב בקול'.

---------------------------------------------

פרק נוסף, להפתעתי. לא חשבתי שאני אוכל לכתוב אותו עכשיו.

כנראה שהפרק הבא יהיה רק בשבוע הבא, אבל נראה שאני לא באמת יודע מתי אני יכול לכתוב ומתי לא, ונראה שזה משתנה גם על פי כמה מוטיבציה יש לי.

אני אישית אהבתי את הפרק, יצא לי ממש טוב בשביל פרק שנכתב בחמש עשרה דקות.

אני יודע ששם הפרק מטעה, כי בכלל בוב לא חוקר צפצופים מעצבנים, אבל זה מה שכתבתי. תסתדרו.