פרסי ג'קסון בערים האבודות

העיניים שלו צלוחיות?

נ.מ. פרסי.

התקדמנו לעבר דקס ואבא שלו, והם שמו לב אלינו רק כשהם ממש סיימו לנקות את כל מה שיצא מהמבחנה.

"אדליין! כמה טוב לראות אותך!" אמר האבא בשמחה. "בואי, תני חיבוק."

"כן, שלום קסלר," אמרה אדליין במבוכה, בזמן שקסלר עטף אותה בחיבוק. "טוב לראות אותך."

"מה את עושה פה?" הוא שאל אותה כשהוא שחרר אותה מהחיבוק. "את בדרך כלל מוצאת דרכים אחרות להשיג את מה שאת צריכה."

במקום לענות במילים, אדליין החוותה לעברנו. קסלר צעד צעד אחד אחורה, מופתע.

"יש משהו שפספסתי?" הוא שאל. "בפעם האחרונה שבדקתי, לא היה לך אף אחד משני אלו."

"כן, זה סיפור ארוך," אמרה אדליין, בזמן שדקס התקרב אל סופי בסקרנות.

"ואוו, עיניים חומות?" הוא התלהב. "איך עשית את זה? אני פעם שיניתי את העיניים שלי לאדומות בעזרת טיפות עיניים, ואז הפחדתי את כולם."

"זה הצבע הטבעי שלהן," אמרה סופי במבוכה, גורמת לדקס להתלהב עוד יותר.

"מה מיוחד בעיניים חומות?" שאלתי, לא מבין על מה כל העניין. "זה צבע רגיל לגמרי."

"מה? ראית עוד אנשים עם עיניים חומות?" התלהב דקס. "איפה? לא ראיתי אף אחד כזה עד היום!"

"בערים האסורות," אמרה סופי. "שנינו גדלנו שם, ושם אנשים עם עיניים חומות זה רגיל לחלוטין."

"מה, גדלתם בערים האסורות?" עיניו של דקס נפערו לגודל של צלוחיות. הייתי בהלם שהעיניים שלו לא פשוט יצא החוצה. "איך זה היה?"

"אני לא זוכר כלום," אמרתי. "איבדתי את הזיכרון שלי לגמרי, אז אני לא יכול לספר לך כלום."

"למה לא בודקים את הזיכרונות שלך בחקירה?" שאל דקס. "בטח קרה משהו חשוב, אם הזיכרונות שלך נמחקו."

"זה ממש מסוכן," ענתה סופי במקומי. "ניסו לחקור את המוח שלו, אבל החוקר כמעט מת רק מלראות את התחלת הזיכרונות שלו. הוא עף אחורה עד הקיר, הראש שלו התחיל להעלות עשן, וירד לו דם מהידיים."

"מגניייב!" התלהב דקס, קצת יותר מדי לטעמי בהקשר הספציפי הזה, אבל לא נורא. "אתה בטח עברת דברים ממש מעניינים, אז בטח אתה גם מגניב בעצמך. אפשר להיות חבר שלך?"

"כן, בטח," אמרתי בחביבות. זכרתי את זה שבוב אמר לי שכדאי לי להשיג אותו כחבר, אז הייתי מאד מרוצה שהוא הציע את זה בעצמו. עכשיו אני רק צריך שהוא יהיה גם חבר של סופי, כדי שנהיה כולנו חברים, וזה לא אמור להיות כל כך קשה.

בדיוק כשתכננתי לדחוק אותו ואת סופי ליצירת קשרי ידידות ביניהם, דלת החנות נפתחה בתנופה.

"מה זה אמור להביע?" שאלה בזעם האישה שנכנסה, פונה אל קסלר. היא הרימה את הברדס מעל ראשה של הילדה שהייתה לידה, וחשפה קרחת בוהקת.

"היי, סטינה," אמר דקס בקול משועשע. "עשית תסרוקת חדשה? יפה לך!"

"אני מצטער," אמר קסלר. "אני לא יודע למה את פונה אליי, אני לא מוכר פתרונות הקרחה."

"זה המאסקוג המסריח הזה!" צעקה סטינה, והצביעה על דקס בזעם. "אני יודעת שזה הוא!"

"קסלר, אתה לא רוצה להתעסק איתי," אמרה האישה, כנראה אמא של סטינה. "אני ידעת שרק אתה יודע לעשות דברים כאלה, אז אני דורשת שתביא לי שיקוי נוגד הקרחה, ושיחזיר את השיער של הבת שלי עד מחר בבוקר לפני תחילת הלימודים!"

"היי, גם אתה יודע להכין אתה השיקוי הזה!" אמר דקס לאבא שלו, בתגובה למבט שהוא קיבל. "זה לא חייב להיות אני!"

"דקס, שנינו יודעים מי עשה את זה," אמר קסלר. "לך תכין את השיקוי נגד, ומהר. אין לך הרבה זמן."

"יופי, אני שמחה שזה טופל," אמרה אמא של סטינה, החזירה לסטינה את הברדס, ויצאה מהחנות.

"טוב, יש לי עבודה לעשות," אמר דקס. "נראה את שניכם מחר בבית הספר, כן?"

"בטח," אמרה סופי בחיוך. איזה יופי, הם התחברו לבד.

בזמן שאדליין סיימה לקנות את הדברים שהיו ברשימה, דקס עלה לחדר שלו עם כמה מרכיבים. יכולתי לראות על פי הפרצוף שלו שיש לו תוספות קטנות לשיקוי.

כן, הוא יהיה חבר נפלא, אמר בוב. אין ספק.

--------------------------------

פרקים, נחמדים, אני מרוצה מעצמי. אני מקווה שזה מקדם את העלילה.

אני מניח שאני צריך לעשות בקרוב פרק שנפטר מהבעיה של ההידלקות של סופי על פרסי, אבל אני חושב שזה לא יהיה בפרק הבא, אלא בזה שאחריו.

טוב, זה הכל להיום (כנראה). ביי!