פרסי ג'קסון בערים האבודות

זה הביפ שצריך להביפ!

נ.מ פרסי

"קח את הבגדים האלו," אמרה אמא של פיץ. "אני יודעת שזה לא בדיוק מותאם לך, וגם שזה לא כל כך יפה, אבל זה מה שיש לנו, ואני לא מוכנה שתישאר עם הבגדים הזוועתיים שיש לך עכשיו."

"זה בסדר," אמרתי. "אני חושב שזה יהיה לגמרי מעולה."

"אה, אוקיי," היא אמרה, ונתנה לי את הבגדים. "אתה דווקא אחד עם פוטנציאל ממש גבוה של יופי, אני צריכה להשיג לך בגדים הכי מפוארים שאפשר שיבליטו את זה. אולי גם שיהיו קשורים לזה שאתה הידרוקנטיקאי, וזה גם יתאים לצבע העיניים שלך, אז זה יהיה מעולה."

הנהנתי לה, לא באמת חושב על מה שהיא אמרה, והיא יצאה מהחדר. משום מה, כשהיא הייתה בדרך החוצה מהחדר היא הבהבה. כאילו, נעלמה והופיעה כמה פעמים. מוזר.

לא כל כך אהבתי את העיצוב של הבגדים, שהיו יותר מדי רשמיים ומוזרים, עם גלימה מוזרה, אבל כל דבר היה עדיף על פני הבגדים הנוכחיים שלי, שכמעט נפלו לי, אז החלטתי ללבוש אותם.

'אני אמור להתחרפן מזה שהאישה מהבהבת?' שאלתי את בוב בזמן שהתלבשתי. היה מוזר לדבר עם מישהו בזמן שאני מתלבש, אבל הוא היה אני במובן מסוים, אז זה בסדר. נראה לי.

לא, ראית דברים יותר הזויים.

'מה למשל?'

אתה תשמע רק צפצופים, לא כדאי לך שאני אגיד לך. הכל קשור באופן ישיר לנושא שאני לא יכול לדבר איתך עליו. איך אומרים? אל תשאל שאלות שלא תשמע צפצופים.

'אני די משוכנע שהמשפט לא הולך ככה.'

נכון, המשפט הוא 'אל תשאל שאלות שלא תשמע שקרים', אבל אני לא אשקר לך, פשוט אתה תשמע צפצופים, אז שיניתי את המשפט. בכל מקרה, ראית דברים ממש הזויים. זה מה שאני יכול להגיד לך.

'אוקיי. לפחות אני יודע שדברים הזויים לגמרי יכולים לקרות, ואני צריך לצפות לכל דבר.'

יופי, זאת הגישה. עכשיו לך לשאול אותם לאן הולכים, אני פשוט לא מוכן לזה שנותנים לך ללבוש גלימות מגוחכות רק בשביל ללכת למקום שאתה לא יודע מה הוא.

הסתובבתי עם הבגדים והסתכלתי על עצמי במראה. הגלימות היו שחורות בצבע השיער שלי, והפסים היו בצבע ירוק-טורקיז. זה לא בדיוק היה הצבע של העיניים שלי, אבל זה היה דומה, אז זה היה נראה טוב.

האמת שהאישה המהבהבת צדקה, וזה לא לגמרי היה מתאים לי, אבל זה לא היה כל כך נורא. זה היה אמור להתאים לי אם רק לא הייתי כזה שרירי, ככה שהתוצאה הייתה שהשרירים שלי ממש בלטו.

אתה נראה עם זה ממש טוב, ציין בוב. אבל זה ממש לא נוח להילחם ככה. או, נזכרתי! תעביר את העט שיש לך בכיס הקודם לכיס הנוכחי, הוא חשוב.

'אוקיי,' אמרתי, ולקחתי את העט שהיה שם. 'למה הוא כזה חשוב?'

כי הוא ה*ביפ* שלך. פשוט ת*ביפ* אותו.

'לא עזרת לי הרבה, רק שמעתי שאמרת שהוא הביפ שלי, ואמרתי לי לביפ אותו.'

מה, אני אפילו לא יכול להגיד לך הוראות הפעלה? הוא נאנח. תתעסק איתו, תראה מה קורה.

הסתכלתי על העט, שהיה נראה הגיוני לגמרי, חיפשתי בו איזשהו כפתור מעניין אבל לא מצאתי. בסוף פשוט פתחתי אותו, וצמחה מתוכו חרב ענקית.

היא לא ענקית, זה אתה קטן. מה שאמרתי קודם היה שהעט הזה הוא הנשק שלך, אז פשוט תפתח אותו. עכשיו תסגור את העט ותשים בכיס, אנחנו צריכים ללכת לאנשהו, ואסור שאף אחד ידע על החרב.

--------------------------------------

טוב, בסוף כן הצלחתי להעלות פרק היום, למרות שזה לא היה סביר. יאיי וכל זה.

אני באמת ממש מעריך את כל התגובות, אתם אפילו לא יודעים עד כמה (כנראה, אני לא באמת יודע מה אתם יודעים).

כפי שאמרתי קודם, הפעם הבאה שתהיה לי בכלל אופציה להעלות פרק תהיה ביום רביעי במקרה הטוב. לא להתלונן אחר כך שלא העליתי פרק.

טוב, נגמר לי מה להגיד. יום טוב לכולם! או לילה טוב למי שקורא את זה מאוחר מדי!