פרסי ג'קסון בערים האבודות

סליחה, טעות בפאנדום

נ.מ. פרסי.

שמעתי את הצעדים מולי נעצרים, אז עצרתי גם. עוד לא פתחתי את העיניים, כי לא ידעתי אם גם המקום שבו עצרנו מפואר ומנצנץ מדי.

"מה זה? שני ילדים?" שאל מישהו בקול זועף. "אמרתם שיש רק אחת!"

איזה איש נחמד, הא? העיר בוב. מזכיר לי את *ביפ* (ה.בוב. התכוונתי לדיוניסוס. זה ממש מבאס שאני לא יכול לדבר עם פרסי על הדברים האלה).

"גם אנחנו לא ידענו על הילד השני עד עכשיו," אמר בני הגדול. "באמת שהייתי מדווח לכם ברגע שגיליתי עליו, אבל פשוט מצאנו אותו לפני דקות ספורות. אפשר לדבר על זה רק כשנגמור לדבר על סופי?"

"בסדר," אמר האיש הזועף. "בואו נתחיל."

יופי, עזבו אותך במנוחה. מעניין מה הם עומדים להתחיל, כדאי שנקשיב.

"אתם בטוחים שהיא באמת אלפית?" אמר הקול הזועף. "יש לכם הוכחות?"

אלפית?! בוב זעק את המילה בהלם מוחלט.

'זאת בדיוק השאלה שרציתי לשאול. לא משנה, אני פשוט אקשיב, נראה מה קורה.'

"כן, היא טלפתית חזקה," אמר פיץ. "והיא גם החזיקה בטלקינזיס עמוד שגדול ממשקל גופה בהרבה."

אהההה! גרחקגן! כםדשגכצצמןםוכגד!

'מה?'

תתעלם ממני, אני רק מתחרפן לי פה בפינה חשוכה במוח שלך בעקבות חוסר ההיגיון של מה שנאמר פה. מצטער אם זה נשמע כאילו אני מתפאנגרל, זה דומה ללהתחרפן. תמשיך להקשיב, זה נשמע מעניין.

"אז אתה אומר שפיץ לא הצליח לעבור את ההגנות שלה?" אמר קול נוסף, רשמי אך חביב. "אולדן, ניסית גם אתה לקרוא את המחשבות שלה?"

"לא, הייתי מבולבל מדי מההופעה של הילד הזה," אמר בני הגדול, שמסתבר שקוראים לו אולדן. "אני יכול לנסות עכשיו. סופי, אפשר?"

"כן," היא אמרה אחרי היסוס מסוים.

רגע, זה אומר שינסו לקרוא גם לנו את המחשבות? זה לא טוב. אני לא אוהב שאנשים נכנסים סתם ככה לפרטיות של הראש שלנו.

'אז תעשה עם זה משהו! תבנה חומות מחשבתיות, או מה זה לא יהיה שאפשר בעזרתו לחסום טלפתים.'

אבל אני לא יודע איך לעשות את זה! אף פעם לא ניסיתי!

'פשוט תיצור שכבות של מחשבות ריקות, ותשים אותן כעטיפה למחשבות האמיתיות.'

אבל מה אם הם יעברו את זה?

'אז תעשה עוד!'

אבל אני לא יודע כמה שכבות לעשות!

'אז תנסה ליצור שכבה שאף אחד לא יצליח לעבור.'

קל לך לומר, אתה לא זה שאמור ל- רגע! יש לי רעיון!

'אתה יודע איך ליצור חומה בלתי עבירה?'

לא, אבל אני יכול לעשות חומה של זיכרונות כל כך נוראיים שאף אחד לא יעז לנסות להמשיך!

'מעולה. רגע, איך יהיו לי זיכרונות כאלה?'

תאמין לי, יש לך הרבה. אני אעשה בהתחלה שבע שכבות של הריק שהיה לך במוח בפעם הזאת שאיבדת את הזיכרון, ואז עוד שבע שכבות של הריק במוח שלך של הפעם הקודמת שאיבדת את הזיכרון, ואז עוד שבע שכבות של הריק המוחלט שיש לך במוח כל פעם שאתה רעב ורואה אוכל-

'כשאני רעב ורואה אוכל יש לי ריק מוחלט במוח?'

כן.

'יש לי טעם טוב.'

אמ... כן.
טוב, על כל פנים, אחרי זה אני אשים שכבה של תמצית מוגברת של הסבל הפיזי והרגשי שהיה לך ב*ביפ*, כש*ביפ**ביפ*, ואז עוד שכבה של מה שהיה כש*ביפ**ביפ**ביפ*, ואז, למקרה שמישהו איכשהו יעבור את זה, שכבה של כל הסבל שהיה לך כשנפלת ל*ביפ*, ושכבה אחרונה שתכלול את כל הסבל שעברת בחיים באופן מזוקק ומוגבר.
אני לא חושב שמישהו יצליח להגיע עד לשם, אבל אם מישהו יגיע לשם הוא פשוט ימות מרוב סבל.

'עד כדי כך?'

אולי אפילו יותר מזה.

'יש משהו יותר גרוע ממוות?'

כן, להיות מסולק.

'מה?'

סליחה, טעות בפאנדום.

'אוקיי, אני מקבל את זה.'

כדאי שתקשיב למה שהולך, יכול להיות שפספסת המון.

---------------------------------------------------

טוב, הייתה לי אפשרות להעלות את הפרק, אז... הנה הוא.

חוץ מזה, אתם גם פירגנתם בתגובות, אז התוצאה היא עוד פרק אם אני יכול.

בדרך כלל יש לי יותר מה להגיד, אבל הפעם אין לי. תהנו מהפרק! אה, רגע, הגעתם לפה אחרי שנגמר הפרק... לא משנה.