פרסי ג'קסון בערים האבודות

הוראות הפעלה לחברה האולטימטיבית

נ.מ. סופי.

"אוקיי, הגיוני," אמר פרסי. "מה עוד? היה גם חלק מפתיע באבחנה שלו?"

"אתה רציני?" זה כבר ממש חירפן אותי. אמנם פרסי אמר שהוא מצפה לחוסר היגיון, אבל הוא היה כל כך לא מופתע מזה שיש לו רק חצי דנ"א שכמעט חשבתי שהוא ידע את זה מראש. "יש לך רק חצי דנ"א! אתה חושב שזה הגיוני?"

"כן," הוא ענה. הוא פשוט ענה כן. הוא פשוט הזוי. היו לי כל כך המון דברים להגיד על זה שהוא אמר כן, שהם פשוט כולם נתקעו ביציאה מהפה שלי, ולא אמרתי כלום.

כמה שניות אחר כך, פרסי התפוצץ מצחוק, מה שעוד יותר חירפן אותי. "לא הבנתי, למה אתה צוחק?" שאלתי אותו. זה כאילו שזה היה נראה לו כל כך הגיוני, שהוא צוחק מזה שאני מופתעת שהוא לא מופתע!

בעצם, זה כבר יותר מדי לא הגיוני. אפילו בשביל פרסי. אז על מה הוא צחק? אה! הבנתי! הוא צחק, כי הוא עבד עליי כשהוא אמר שזה נראה לו הגיוני! יופי, לפחות חוסר ההיגיון לא כל כך מוגזם..

אבל בעצם, אני לא יכול להניח הנחות כאלה בלי לשאול אותו. מצד שני, אני חייבת להיראות כאילו לא חשבתי בשום שלב שהוא סופר תימהוני.

"זה אומר שאתה לא באמת חושב שזה הגיוני?" שאלתי, מרוצה מהמהירות שהמשכתי את המשפט הקודם. בטח פרסי אפילו לא קלט שחשבתי על שני חלקי המשפט בנפרד. "ידעתי שאפילו א-"

"לא, לא," הוא קטע אותי, מבאס. "זה לגמרי הגיוני, פשוט מבט ההלם שעל הפרצוף שלך הרג אותי מצחוק."

אוקיי, אז באמת אין לו שום היגיון בראש. לפחות טוב שהוא קטע אותי באמצע שהסברתי כמה שאין היגיון בזה שהוא יחשוב את מה שהוא חושב, וככה הפדיחה לא הייתה עוד יותר גדולה.

"למה אתה חושב שזה הגיוני?" אדליין הייתה בשוק, כמעט כמוני. "רק חצי דנ"א? אין דבר כזה! אתה לא אמור להיות חי!"

"אה, את לא הראשונה שאומרת את זה," הוא אמר, רגוע לחלוטין. כאילו זה שהוא לא אמור להיות חי לא משפיע עליו. "קווינלין גם אמר שאני לא אמור להיות חי. משום מה אני פשוט חושב שככל שמה שקורה איתי יותר הזוי, זה יותר סביר."

"כנראה עברת דברים ממש הזויים," אמרה אדליין לאחר קצת מחשבה. "צריך לעברו ממש הרבה בשביל לאמץ כזאת צורת מחשבה."

פרסי הנהן בהסכמה, למרות שלא לגמרי ברור שהוא ידע על מה הוא מהנהן. אני אישית תמכתי בתיאוריה הזאת, כי זה יכל להסביר חצי מחוסר ההיגיון של פרסי. רק חצי, אי אפשר להסביר הכל.

"טוב, עכשיו מה?" שאל פרסי. "לאן אני אמור ללכת?"

"שאלה טובה," אמר אדליין. "אני חושבת שהתשובה היא לא."

"מה זאת אומרת התשובה היא לא?" שאלתי, לא מבינה. "זו בכלל לא יכולה להיות תשובה, התשובה אמורה להיות מיקום כלשהו!"

"התכוונתי שהתשובה היא שהוא לא אמור ללכת," אמרה אדליין. "אני וגריידי הסכמנו, בלי דיון בכלל, שעד שיהיה לך מקום אחר להיות בו אנחנו משאירים אותך אצלנו."

"יאיי! איזה יופי!" אמר פרסי בהתלהבות. "זה גם אומר שאני כאילו אח של סופי, אז זה בכלל מגניב."

בטח מי שקורא את זה עכשיו חושב: 'יואו, בטח סופי תהיה עכשיו מבואסת, כמו שתמיד קורה עם אנשים שמתאהבים באנשים אחרים, ואז מי שהם התאהבו בו מגדיר את הקשר שלהם כקשר כמו של אחים'. אז זהו, שלא.

אתם הקוראים יותר מדי ממוקדים בנקודת המבט של פרסי, שלא קלטתם בכלל את השינוי שעברתי. במהלך מעט הזמן שבילינו יחד במיסטריום, התגברתי על הקראש שהיה לי על פרסי.

נכון, אני עדיין חושבת שהוא סופר חתיך וחמוד, ושהוא באופן כללי מדהים, אבל הבנתי שקשר רומנטי זה לא הקשר הנכון בינינו.

אני לא באמת יכולה להסביר בדיוק מה גרם לי לחשוב את זה, זו הייתה פשוט הרגשה. וגם התחושה שאני בחיים לא אגיע לרמה שלו, אפילו לא קרוב.

חוץ מזה, בטח ממש קשה להיות החברה שלו. הוא בן אדם (או שאני אמורה להגיד אלף?) הזוי, מה שהופך את הקריטריונים ללהיות חברה שלו לכמעט בלתי אפשריים.

דבר ראשון, צריך להיות ברמה שלו. הוא פשוט כל כך... אלוהי, אז צריך מישהי שגם היא עונה לקריטריון הזה. (ה.כ. הבנתם מה עשיתי פה?)

דבר שני, הוא סופר חזק, אז צריך מישהי ממש חזקה. לא רק בשביל ההתאמה, אלא גם כדי שלמשל במקרה שהוא מחזיק לה את היד לא תישבר לה היד (אהם אהם).

דבר שלישי, ואולי הכי חשוב, חברה שלו צריכה להיות סופר חכמה. למה? כי הוא מצד אחד חכם, אז צריך התאמה, ומצד שני הוא הכי אידיוט והזוי בעולם, אז צריך מישהי שתוכל להבין אותו.

אני בהחלט מקווה בשבילו שהוא ימצא מישהי, כי עם הקריטריונים האלה זה כמעט בלתי אפשרי.

אני לא יודעת למה אמרתי לכם את זה, בטח הסופר רק רצה לעשות נקודת מבט שלי כדי שתראו שהתגברתי על הקראש שלי על פרסי, אז בטח עכשיו אני לא אקבל נקודת מבט אלף שנה. אז ביי!

--------------------------------

הייתי חייב לעשות את הפרק הזה, זה היה ממש נצרך.

אם לא הייתי עושה את הפרק הזה בקרוב, כולם היו מתחרפנים מזה שסופי דלוקה על פרסי. אפילו אני.

בכל מקרה, כנראה לא יהיו עו פרקים היו. ביי!