פרסי ג'קסון בערים האבודות

אני לא רסק!

נ.מ. סופי.

אני ודקס היינו שם מול העץ, שהיו לו ארבעה צדדים שכל אחד מהם נראה בעונה אחרת, ולשנינו לא היה כוח לזנק הביתה. כנראה שכן היה לי בתיאוריה, כי יש לי ריכוז משופר, אבל מאיך שפורקל התייחס לאפשרות שאני אזנק החלטתי שלא לעשות את זה.

מתחתי את התודעה שלי, הכי רחוק שיכולתי, עד שהגעתי אל פיץ. ראיתי אותו מחבק בובת אלברטוזאור, הלום צער.

'היי, פיץ! מה קרה?'

'מי זה?'

'זאת אני, סופי.'

'זה לא יכול להיות, אני הייתי בהלוויה שלך.'

'אבל לא מתתי, רק נחטפתי! איך עשו לי הלוויה אם אני לא מתה?'

'אני לא צריך להאמין לזה, זה לא אמיתי. לא לפתח תקוות לשווא.' הוא אמר את זה לעצמו, אבל עדיין יכולתי לשמוע את זה.

'זה באמת אני, אני ודקס נחטפנו. אנחנו ליד איזה עץ מוזר, ואנחנו צריכים עזרה!'

'לא, זה לא יכול להיות. אני סתם מנסה לנחם את עצמי.'

'לפחות תנסה! באמת, אני צריכה פה עזרה.'

'זה לא יכול להיות, מצאו את תליוני הרישום של סופי ודקס באוקיינוס עם קצת דם מסביב, סופי מתה.'

'לא יכול להיות שמצאו גופה שלי, נכון? אז זה רק הגיוני שאני לא מתה!'

'לא, לא להיזכר במה שמצאו, לא להיזכר. לא לנסות לחשוב שסופי חיה, היא הפכה לרסק על הקיר.'

'אני לא רסק! אני חיה!'

ניסיתי עוד די הרבה זמן להסביר לו שאני לא מתה, אבל הוא לא האמין לי כל כך, וכבר נמאס לי מזה.

תפסתי את דקס, שעדיין היה חסר הכרה, הרמתי את גביש הבית שפורקל הכניס לי לכיס, עטפתי את דקס עם הריכוז המשופר שלי, וזינקתי.

טעות.

טעות חמורה.

הגעתי להייבנפילד, אבל הרגשתי שאני לא לגמרי שם. כאילו הגוף שלי מנסה להמשיך לשוט על האור.

עצרתי את הגוף שלי מלעשות את זה, וניסיתי לקום. לא עבד. ניסיתי עוד כמה דברים, אבל שום דבר לא עבד.

הייתי במרחק כמה שניות מאיבוד הכרה, ושקלתי כבר לנסות שוב לפנות למישהו טלפתית, אבל אז גריידי ראה אותי שוכבת שם על הדשא.

"סופי! את חיה!" הוא אמר, עם כמות הקלה כל כך גדולה בקולו שאני הרגשתי גם המון הקלה, עד לרמה שיכולתי ממש להרגיש כאילו אבן של חמש טון ירדה ממני, אפילו שלא ידעתי שהיא הייתה עליי בכלל.

"ודקס! גם הוא חי!" הוא המשיך להתלהב. "נראה לי שהוא חי. הוא חי?"

הנהנתי הנהון קטן, לא מצליחה לאסוף כוח ליותר מזה.

"שניכם חיים! אז אולי גם פרסי חי!" הוא התלהב כל כך, שהוא ממש רקד. "אדליין, בואי! תראי! סופי ודקס חיים!"

אדליין הגיעה בריצה, וכשהיא ראתה אותי היא כמעט בכתה מאושר. "את חיה! את חיה! אבל את ממש מתפוגגת, כמעט אי אפשר לראות אותך." היא ניסתה להרים אותי, אבל הידיים שלה עברו דרכי.

"אוי לא, המצב ממש קשה," אמרה אדליין בבהלה. "גריידי, תקרא לאלווין מהר! אנחנו לא יכולים לאבד אותה שוב."

גריידי קרא לאלווין במקשר, והוא הגיע תוך כמה שניות. הוא מיד התחיל לשפוך לי דברים לתוך הפה, חלקם נבלעו וחלקם נשפכו דרכי.

"את תהיי בסדר," אמר אלווין, ורגע אחר כך התעלפתי.

לפחות אני יודעת שאני אהיה בסדר.

-------------------------------------------

הו, אם אני הייתי במקומה לא הייתי כל כך בטוח שהיא תהיה בסדר.

היא כן תהיה בסדר, כי בספר אלווין הצליח לתקן את זה בערך, אבל זה רק בגלל זה. אם לא הייתי יודע שהוא אמור להצליח להציל אותה, היא הייתה מתה לי בטעות.

אוי, רגע, רציתי להתחיל לכתוב את הפאנפיק של החצויים יוצאים ממצריים... טוב, לא נורא, נעשה בהזדמנות הבאה. אל דאגה, זה לא אמור להיות ארוך, זה יעכב אותי רק קצת.

בכל מקרה, יום טוב, ולהתראות!