פרסי ג'קסון בערים האבודות

כן, יש לי את זה ביותר מזלזל

נ.מ. פרסי.

בדיוק לפני שסופי התחילה להגיד לי מה היו האבחנות המוזרות של הרופא, פיץ נכנס לחדר.

"נו, קדימה, כמה זמן?" הוא אמר. "אלווין כבר הלך, למה אתם עוד נשארתם?"

"בסדר, אנחנו הולכים," אמרתי. "לאן בעצם אנחנו הולכים?"

"וואי, שאלה טובה," אמר פיץ.

"רציני?" חששתי שהוא ציני, אבל לא הצלחתי להבין מה התשובה באמת.

"כן, רציני," הוא הפתיע. "אין לי שמץ של מושג לאן אתה הולך. אני כן יודע לאן סופי אמורה ללכת, אבל העניין שלך לא היה מתוכנן."

"מה זה אומר בעצם?" שאלתי. "שאני אהיה חסר בית באופן זמני? או שמישהו יאמץ אותי באופן פתאומי? או שיבנו לי בית משלי?" אהבתי את הרעיון האחרון, במיוחד אם יבנו אותו על חוף ים.

"אנחנו עוד לא יודעים," אמר אולדן, שבדיוק הגיח מאחורי פיץ. "אז בינתיים אתה הולך לאן שסופי הולכת, כי אתם צריכים לקנות את אותם דברים."

חשבתי לרגע, ואז הבנתי שבעצם הוא לא אמור לדעת את זה. שלחתי לו מבט שואל, והוא ענה "אלווין אמר לי הכל, גם את הקטע המוזר עם הדנ"א."

אמנם לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל בוב הבין.

זה בגלל שאין לאבא שלך דנ"א! הוא התלהב. בטח יש שם משהו ממש מוזר, וכולם יחשבו שאתה מוזר נורא. איזה מגניב. אבל אל תגלה להם שאין לאבא שלך דנ"א, זה יהיה ממש מוזר.

"אנחנו הולכים עכשיו לבית של ההורים המאמצים של סופי," אמר אולדן, ואז פנה לסופי. "רק לפני שאנחנו הולכים לשם, יש לי כמה דברים להגיד לך בפרטיות."

(ה.כ. פה הוא מספר לסופי על זה שההורים המאמצים שלה איבדו ילדה, ומדבר איתה על העניין, ונותן לה את המקשר להתקשר אליו כשצריך, ומדבר איתה על ההורים האנושיים שלה והם מחליטים למחוק להם את הזיכרון, והוא אומר מלא פעמים 'אין סיבה לדאגה', ועוד כמה דברים שקרו שם, מה שלא יהיה. לא קריטי לי עכשיו.)

אולדן וסופי יצאו מהחדר ודיברו בפרטיות, ובינתיים אני נשארתי עם פיץ בחדר. כצפוי, הייתה שתיקה מביכה.

"אז..." ניסיתי לשבור את השתיקה המביכה באמצעות דיבור מביך. "אתה במקרה יודע מה הולך כאן לכל הארוחות?"

"ארוחות?" שאל פיץ. "מי אומר לכל הארוחות?"

"אני, כי אני רוצה אוכל," אמרתי. "ולא ענית לי על השאלה."

"אתה עדיין רוצה אוכל?" הוא נחרד. "קווינלין באמת אמר שהוא רואה שאתה רעב, אבל הייתי בטוח שזה סתם נשאר מלפני זה."

"תמיד עוד אוכל זה טוב," אמרתי. "וגם עוד שינה. שינה זה מגניב." לא זכרתי מה זה שינה, אבל בוב אמר שזה משהו נהדר, כל עוד אין סיוטים.

"לא אכפת לך מהמשמעות של החיים?" שאל אותי פיץ בצורה פואטית ומגוחכת.

"בטח שאכפת לי מהמשמעות של החיים," עניתי לו. "אבל אתה לא יכול להבין באמת מה המשמעות של החיים עד שנולדים לך ילדים."

"מה המשמעות של החיים, אם ככה?" הוא שאל. "ליצור את המשך העולם?"

"לא," אמרתי. "המשמעות היא לישון. כל הורה שפוי שיש לו מספיק כוח בשביל להסכים יסכים איתי."

"אתה אומר את זה כאילו יצא לך לנסות," אמר פיץ. "יש משהו שאתה לא מספר לי פה?"

"אה, נראה לי שאני נזכר במשהו. הו, כן! אני הייתי הילד שגורם להורה להבין שזו משמעות החיים. בדרך כלל זה היה עם המורים, אבל לא נורא."

כל שלושת המשפטים האחרונים הומצאו על ידי בוב, אבל אני עומד עדיין מאחורי כל מילה שאמרתי.

"אוווקייי," אמר פיץ, ללא ספק מובך מהסיטואציה. "אזזז... אמ, למה התכוונת כששאלת מה הולך כאן לכל הארוחות?"

"לא יודע, אני רוצה הסבר כללי," אמרתי. "מה אתם האלפים חושבים שנכון ובני האדם חושבים שלא נכון, ולמה אתם טועים?"

"מה?"

"סליחה, פשוט עד עכשיו כל דבר שחשבתם שבני האדם טועים בו הוכח כמוטעה, או לפחות כמעט הוכח. אני מצטער על חוסר החביבות, וחוסר קבלת הדעות המוטעות שלכם. אני באמת מתנצל."

זה משפט ממש לא אופייני לי, כי בדרך כלל אני נחמד, אבל בשיחה הזאת בוב לקח את הפיקוד, אז זה מה שיצא.

"יש לך את זה ביותר מזלזל?" פיץ ממש היה נראה נעלב.

"כן." צחקקתי למראה פרצופו ההמום. הוא לא ציפה שאני אענה כן. גם אני לא ציפיתי לזה, כי זו לא הייתה תשובה של בוב. זו הייתה תשובה שלי, וזה ממש לא מתאים לי.

גדול אתה, פרסי. אמר בוב וצחק. כיף לעבוד עם מישהו מבין עניין.

------------------------------

יפה, הצלחתי להעלות עוד פרק.

מצטער שקצת שברתי את צורת ההתנהגות הנורמלית של פרסי, פשוט הייתי חייב.

בכל מקרה הוא לפעמים כן כזה, אז זה לא כזה נורא.

טוב, כנראה אני לא אוכל להעלות עוד עד יום שלישי, מ-עכ-שיו.