פרסי ג'קסון בערים האבודות

ברווז ורוד בצבע סגול

נ.מ. פרסי.

הרגשתי ממש לא נעים מקווינלין, כי ידעתי שהוא נפגע ככה בגלל שביקשתי מבוב לעשות חומה של סבל, וניסיתי לעזור אבל לא ידעתי איך לעשות את זה.

זה בסדר פרסי, אל תרגיש אשם, ניסה בוב להרגיע אותי. זה לא באשמתך.

'זה כן באשמתי! הייתי צריך להגיד לך לתת לו לעבור! זה לא בסדר מצדי!' חשבתי בתגובה, מסתכל על קווינלין המסכן ברחמים ועצב.

פרסי, אם הוא היה עובר הוא בכל מקרה היה מקבל את הסבל הזה, רק שהוא גם היה מגלה מה אתה חושב בנוסף. זה לא שינה כלום, זה לא שהוא הגיע לשכבות הסבל הגרועות באמת.

'אתה בטוח?' שאלתי אותו, אבל כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. עדיין הרגשתי שזה בגללי איכשהו, אבל לא ידעתי במה אני מאשים את עצמי. בזה שסבלתי כל כך הרבה?

אוי, זה ממש מתאים לך. להאשים את עצמך על זה שסבלת המון, ובגלל שמישהו חדר לך למחשבות הוא סבל מזה. אתה ממש אוהב לקחת על עצמך אחריות על הכל.

'מה פתאום, לקחת אחריות זה נורא ואיום, אחר כך כל מה שקורה יהיה באשמתך.'

אבל בכל מקרה אתה מרגיש ככה, נכון? אז זה נחשב שאתה לוקח אחריות. אני חושב שזה בכלל באשמתי, אני חושב שיכולתי לעשות שכבה של סבל קטן יותר. פשוט לא חשבתי שהאלפים כל כך רגישים לסבל, מעניין למה זה.

'אז זה כן אשמתי!'

לא, אנחנו לא בדיוק אותו אחד. כלומר, אנחנו כן אותו אחד, אבל מה שאני עושה זה לא באשמתך. זה באשמת האני הכולל שלנו, וזה באשמתו באשמתי, לא באשמתך.

'זה פשוט נורא ואיום שאתה מתפלסף באופן חסר תוחלת. אתה צריך להפסיק אם זה.'

תגיד, אתה חושב שאפשר לחשוב בשגיאות כתיב? או שאולי אלה שגיאות קריא? או שזה כבר נחשב כשגיאות חשיב?

'אין דבר כזה שגיאות חשיב! למה שיהיה דבר כזה?'

לא יודע, אתה בדיוק רגע לפני זה חשבת שאני 'צריך להפסיק אם זה' במקום שאני 'צריך להפסיק עם זה'.

'נו באמת, זה לא באשמתי, זה סתם בגלל שלסופר יצא בטעות ככה, כי במקלדת א' נמצאת מעל ע'.'

אז למה הוא לא תיקן את זה? כל הזמן יש לו טעויות הקלדה והוא מתקן אותן, רק במשפט הזה היו לו שתיים שהוא תיקן.

'כי הדיון המטומטם הזה הצחיק אותו, כנראה. אני ממש שונא אותו.'

אני דווקא אוהב אותו.

'אתה אומר את זה רק בגלל שהסופר מכריח אותך, נכון?'

כן.

'כשאני אמצא את הסופר הזה, אני-'

אתה תהפוך אותו לברווז וורוד!

'מה? לא! מה זה ברווז וורוד? ברווזים הם לא בצבע וורוד.'

אז ברווז וורוד בצבע סגול.

'אתה איבדת את זה לגמרי, הא?'

לא, זה הסופר הזה. הוא שולט בי הרבה יותר מאשר בך.

'זה אפילו לא הגיוני, נראה לי שזה סתם תירוץ למה אתה אידיוט.'

פוחצ'ק! קושקש! בלוקלק!

'יודע מה? אני כמעט מאמין לך. זה כבר מוגזם.'

החיים הם מסיבה, וכולם מוזמנים!

'ואוו, אתה במצב קשה ממש. בוב? בוב? אתה עוד חי שם?'

החיים הם בית כלא, ואני הסוהר שמרביץ לכולם!

'מה?'

החיים הם מסיבה, ואני הפיניאטה! מרביצים לי ומרסקים אותי בשביל הכיף!

'זה היה משפט מה זה דיכאוני, אבל אני חושב שאתה מתחיל לחזור לעצמך. תגיד עוד משפט! קדימה!'

החיים הם בית כלא, ואני האוכל! אני מגעיל, אני חסר טעם, והגורל שלי הוא להתכלות!

'או! חזרת לעצמך! משפט חכם ומדויק!'

כן, טוב לחזור. אני אשתדל לא לתת לסופר המעצבן להשתלט עליי שוב.

בדיוק אז אולדן הניח לי יד על הכתף. "זה בסדר, זה לא אשמתך."

לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל אז נזכרתי בקווינלין. הרכנתי את ראשי בעצב.

"בוא, המנקים הגיעו. הגיע הזמן ללכת."

----------------------------------------

הממ... לא התקדם כל כך הרבה בפרק... תכננתי שיתקדם יותר...

טוב, נו, מה שיוצא אני מרוצה. בדרך כלל. הפעם אני מרוצה.

אם אני אוכל אני אוציא היום עוד פרק, אבל הסיכויים קטנים יחסית. יש לי שתים עשרה שעות לימוד יומיות להשלים, שלא לדבר על זה שאני צריך להכין שיעור בעיון...

אבל יש סיכוי, אז לא צריך להתייאש. אין יאוש בעולם כלל. רק שהעולם כנראה יותר קטן ממה שחשבתי, כי ראיתי יאוש פה ושם.