פרסי ג'קסון בערים האבודות

כמה זמן זה שתי דקות?

נ.מ. סופי

בבוקר התעוררתי למראה זריחה יפיפייה, מה שהיה יכול להיות נחמד אם לא היה מוקדם מדי בבוקר. אני צריכה לגלות איך סוגרים את הווילונות או מה שלא יהיה שיסתיר את האור בבוקר.

התארגנתי בחדר האמבטיה הענקי והמפואר שהיה בחדר, וירדתי לסלון למטה, שם ראיתי את גריידי ואדליין.

"או שאת טיפוס של בוקר," אמר גריידי, "או שלא סגרת את הווילונות."

"איך עושים את זה?" שאלתי. "אני לא רוצה לקום כל בוקר כזה מוקדם."

"מוחאים כפיים," אמרה אדליין. "מה עם פרסי? הוא גם התעורר?"

"לא, לא ראיתי שהוא התעורר," אמרתי. "אולי כדאי שאני אעלה כדי לסגור בשבילו את הווילונות?"

"לא, תני לו להתעורר," אמר גריידי. "זה טוב שיהיה לו זמן לאסוף את המחשבות ביום הראשון שלו בערים האבודות. זה הרבה לעכל, במיוחד שהוא איבד את הזיכרונות שלו, אז הוא בעצם יצר את הזיכרונות היחידים שלו."

אכלנו ארוחת בוקר, שהייתה טעימה ברמות בסטנדרטים של ארוחות אנושיות, ודיברנו על כל מיני דברים.

"מה קורה עם פרסי?" תהה גריידי. "אתם צריכים לצאת לפוקספייר עוד כמה דקות, למה הוא עוד לא ירד?"

"אני אלך לבדוק מה קורה איתו," אמרתי, ועליתי במהירות לקומה השלישית, החדר העצום שלי ושל פרסי.

להפתעתי, הוא עדיין ישן. השמש הייתה לו ישר על הפנים, בכל העוצמה, אבל הוא נשאר ישן. זה היה נראה כאילו זה אפילו לא מפריע לו.

"פרסי, קום! אתה תאחר לבית הספר!" צעקתי עליו. "פרסי, קום! קום!" צעקתי כל כך חזק שכנראה שמעו אותי גם למטה, אבל הוא נשאר ישן כאילו לא קרה כלום.

נענעתי אותו, אבל הוא רק הדף את הידיים שלי כאינסטינקט, וחזר לתנוחה הקודמת שלו. ניסיתי להפיל אותו על הרצפה, אבל הוא פשוט העיף אותי לצד השני של החדר וחזר לתנוחה הקודמת.

"מה קורה פה?" שאל גריידי , שבדיוק הגיע. "שמעתי שאת מנסה להעיר אותו, אז אמרתי לעצמי שכדאי לעזור לך."

"כן, אני באמת צריכה עזרה," אמרתי, וקמתי מהרצפה. "הוא העיף אותי כשניסיתי להפיל אותו על הרצפה."

"אל תדאגי, נתתי לו מיטה שקל להעיר איתה," אמר גריידי. הוא הלך אל צד המיטה, לחץ על כפתור, והמיטה העיפה את פרסי על הרצפה.

למרבה הפלא, זה גם לא השפיע עליו. שפכנו עליו מים, אבל הוא אפילו לא נרטב איכשהו. זרקנו עליו כמה חפצים, אבל שום דבר לא העיר אותו. הוא התעורר רק כשאדליין הגיעה ומימשה מעליו כיסא.

"מה? למה?" היו שתי המילים הראשונות שהוא אמר.

"למה מה?" שאלתי אותו.

"למה חייבים להעיר אותי עם כיסא?" הוא שאל. "לא יכולתם להעיר אותי בצורה אחרת?"

"לא," ענה גריידי במקומי. "ניסינו כבר הכל. אם אתה לא שם לב, אתה כבר על הרצפה ויש מסביבך מלא חפצים קטנים יותר שלא הצליחו להעיר אותך. למה אתה ישן כל כך חזק?"

"לא יודע," אמר פרסי. "מצידי זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני הולך לישון, וזה היה ממש כיף. אני חושב שכדאי לי פשוט להיות ישן כל הזמן."

"לא, זו לא אופציה," אמרה אדליין. "ועכשיו קום ותתארגן מהר, עוד שתי דקות אתם צריכים להיות כבר במזניק."

יצאנו מהחדר, ואדליין נתנה לי שתי שרשראות עם גבישים. "אלה גבישי בית," היא הסבירה לי. "אם תזנקי עם זה תגיעי לכאן. תביאי לפרסי את הגביש שלו, כשה-"

"מישהו אמר את השם שלי?" אמר פרסי תוך הסתערות מהירה מפנים החדר, קוטע את אדליין. "מה אני צריך לעשות?"

"איך התארגנת כל כך מהר?" שאלה אדליין, המומה. "לא משנה, קח את הגביש הזה, בעזרתו תוכל תמיד לזנק לפה חזרה."

"אה, יופי," הוא אמר. "קדימה, אנחנו צריכים ללכת! כמה זמן זה שתי דקות?"

------------------------------------

עוד פרק! יאיי!

טוב, אני אגיד את מה שיש לי להגיד בלמטה בפרק הבא. ביי!