פרסי ג'קסון בערים האבודות

אין עוד אוכל כחול! מה עושים?

נ.מ. פרסי.

"ואוו, בחיים שלי לא ראיתי שום דבר כזה," אמר אולדן בהלם.

"מה? מה ראית שם?" שאל פיץ בסקרנות.

"כלום," אמר אולדן. "פשוט כלום."

"נו באמת, גם הוא?" התלונן ברי. "מה הקטע של אלפים מוזרים בשחיו ערים האסורות להיות בלתי חדירים?"

"כן, זה באמת מעניין," אמר ההוא שלא ידעתי איך קוראים לו (אולי כדאי לקרוא לו בני?). "אבל אולדן, אמרת שלא ראית דבר כזה בחיים שלך, ואתה ראית בדיוק אותו דבר אצל סופי לפני רגע!"

"זה בדיוק העניין," אמר אולדן. "אצל סופי פשוט הייתה מעטפת בלתי חדירה, מעטפת הגיונית ומוכרת, רק פשוט חזקה במיוחד. אצל פרסי... אני אפילו לא בדיוק יודע מה ראיתי!"

"תנסה לתאר בכל זאת," אמר ברי. "אם הוא לא חסם אותך בטוח ראית משהו, נכון?"

"אתה לא טלפת, נכון?" שאלתי את ברי, מנצל את ההזדמנות. "אחרת למה אתה לא יודע איך זה עובד?"

"כן, אני לא טלפת," אמר ברי בזעף. "למה זה משנה?"

"יש! אני לא ברווז!" חשבתי לעצמי בהתלהבות, כדי לשדר את המסר לבוב.

פרסי, אמרת את זה בקול.

'אופס...'

"למה שתהיה ברווז?" סופי הסתכלה עליי כאילו אני משוגע, מה שיכול להיות שהיה נכון.

"לא משנה," אמרתי, והזכרתי לעצמי להשתדל לא להגיד בקול את המחשבות שלי.

"טוב, אתה הולך לגלות לנו מה ראית?" שאל ברי בחוסר סבלנות. "לא אכפת לי מהטרלול של האידיוט הקטן, אני רוצה לדעת מה קורה פה!"

"זה היה נראה כאילו הוא לא חושב כלום," אמר אולדן והצטמרר. "הרגשתי ריק מחשבתי, כאילו כל הזיכרונות הוחבאו עמוק בתוך הראש והוא לא חושב כלום, אז התקדמתי כדי לחפש את הזיכרונות האבודים שלו.
התקדמתי עוד ועוד, ואז בשלב כלשהו הרגשתי כאילו הזיכרונות מוחבאים עוד יותר עמוק, כל כך עמוק שכמעט אי אפשר להעיר אותם.
התקדמתי עוד, מקווה שזו סתם תחושה, אבל אחרי עוד כמה שכבות של ריק הריק התעבה עוד יותר, כאילו לא היו זיכרונות מעולם!
כל מה שיכולתי לראות זה שהוא ממש רעב, לא יותר. זה הרגיש ממש מייאש, כאילו כבר נמחקו כל הזיכרונות, אבל בכל זאת התקדמתי עוד, עד שכבר לא היה לי כוח ויצאתי."

'הריק שיש לי במוח כשאני רעב ממש קיצוני, הא?' שאלתי את בוב, זוכר לדבר רק במוח.

כן, יש סיבה ששמתי אותו אחרון. שומרים את הכי טוב לסוף.

'האמת היא שאני באמת ממש רעב. ממש.'

אז תגיד להם! באמת הקול ההוא אמר משהו לגבי שתהיה רעב במיוחד.

בדיוק לפני שהספקתי להגיד על זה משהו, הבחורה הבלונדינית עם הבגדים הוורודים מדי דיברה.

"אם כל מה שהצלחת להרגיש במוח שלו חוץ מהריק היה את זה שהוא רעב, כנראה הוא ממש ממש רעב. תנו לו משהו לאכול, למסכן!"

חייכתי אליה בתודה, וחיכיתי שיביאו אוכל. תוך חצי דקה היו מולנו מגשים מלאים בהמוני דברים משונים.

'האוכל הזה נראה מוזר,' ציינתי, פונה אל בוב. 'אתה חושב שככה אוכל אמור להיראות?'

ממש לא, זה לא נראה כמו אוכל נורמלי. אבל יש לנו ברירה אחרת?

'צודק. מה כדאי לקחת?'

קח את הכחול. אוכל כחול זה החיים.

'זה נשמע לי ממש נכון וחכם, כאילו ידעתי את זה כל הזמן עמוק בפנים. ברור שאני אקח את כל האוכל הכחול.'

אחרי כמה שניות לא היו עוד מאכלים כחולים על המגשים, וכולם הסתכלו עליי במבטים של 'מה עשית פה הרגע?'.

'טוב, מה עושים עכשיו?' שאלתי את בוב, חסר אונים.

תנסה את האוכל הסגול, זה דומה.

------------------------------------------------

ו... עוד פרק! מטורף!

אתם לא מבינים אפילו עד כמה זה לא הגיוני, אבל שום דבר לא מתקרב לטירוף שבזה שהעליתי פרק אתמול.

באמת, כשאמרתי שהיה לי משהו שמזכיר קצת את העינויים באינקווזיציה, ממש התכוונתי לזה. היו כמה שלבים באמצע שרציתי להתעלף, והדבר היחיד שמנע ממני לעשות את זה הייתה הידיעה שאם אני מתעלף מתחילים את הכל מהתחלה.

אני גם ממש מרוצה משני הפרקים, זה של אתמול וזה של היום, אז זה בכלל מדהים.

טוב, אין לי כוח, אני מתעלף. ביי!