פרסי ג'קסון בערים האבודות

מה וולדי המסכן קשור עכשיו?

נ.מ. סופי.

כשהביאו את המגשים עם האוכל הייתי בהלם. היה שם המון, אבל ממש המון אוכל, בכמות שיכולה להספיק למאה אנשים, ושום דבר שם לא היה נראה כמו אוכל נורמלי.

הסתכלתי על פרסי, וראיתי שגם הוא לא מבין מה הולך. הוא הרהר לרגע, ואז אכל את כל האוכל הכחול שהיה במגשים.

אני חושבת שלא הסברתי מספיק טוב מה בדיוק קרה: המילה 'אכל' יותר מדי עדינה. גם המילה 'בלס'. אולי 'שאב'? כן, זה יותר טוב. פרסי פשוט שאב את כל האוכל הכחול מהמגשים תוך שניות ספורות.

הסתכלתי עליו בהלם. לא חשבתי שמישהו יכול לאכול כל כך מהר וכל כך הרבה, לא משנה כמה הוא רעב. כנראה יש סיבה שזה הדבר היחיד שאולדן ראה אצלו.

הוא הסתכל סביב, רואה את כולם מסתכלים עליו, והיה לו מבט של חוסר אונים מסוים. ניסיתי להוריד ממנו את המבט ההמום, כי בטח הוא חסר אונים כי מסתכלים עליו מוזר, אבל אז הוא שאב את כל האוכל הסגול שהיה על המגשים. זה היה בערך שליש מהאוכל. מעניין מה הקטע שלו לאכול לפי צבעים.

"אם אתם מביאים עוד אוכל, כי גמרתי לכם שליש, אז אתם יכולים להביא עוד אוכל כחול?" שאל פרסי. "אני אוהב שהאוכל שלי כחול."

"אתה... אתה רוצה לאכול עוד?" שאלה אורהלי בהלם. "אחרי כל זה?"

"כן, סליחה על זה," אמר פרסי. "אני באמת רעב."

כולם הסתכלו על פרסי במבטים המומים, חוץ מאולדן. "כן, ראיתי כמה אתה רעב," הוא אמר. "הייתי צריך לדעת שצריך להביא עוד אוכל. אני אביא לך עוד אוכל כחול, אבל תאכל אוכל גם בצבעים אחרים, בסדר?"

"טוב," אמר פרסי, ותוך דקה וחצי גם כל האוכל הירוק נגמר. נשאר רק האוכל בצבעי האש, וזה לא היה כל כך הרבה. זה היה מספיק לשבעה אנשים נורמליים, אבל חששתי שפרסי יאכל את הכל בביס אחד. לכן שמחתי שאחרי שפרסי אכל את כל האוכל הכחול הנוסף שאולדן הביא, הוא הכריז שהוא כבר לא רעב.

אכלתי את האוכל המוזר בזמן ששלושת חברי המועצה התדיינו מה לעשות איתי. בסופו של דבר הוחלט שאני אהיה בפוקספייר, בית הספר של בני האצולה האלפים, על תנאי שאני אעבור בשבעה מקצועות שונים. בעיה: יש רק שבעה מקצועות.

אחר כך הם עברו לדון בעניינו של פרסי. הוויכוחים היו הרבה יותר קיצוניים, וכל הזמן כל אחד מהם שינה את דעתו. בינתיים פרסי הסתכל עליהם בחיוך, רגוע לחלוטין, וכל פעם שהם הסתכלו עליו הוא נופף להם לשלום.

"אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני חושב שבאמת אפשר לבטוח בו," אמר ברונטה בשלב כלשהו. "הילד איבד את הזיכרון שלו, והוא לא יודע כלום מהחיים שלו חוץ מלהיות רעב. אין שום דרך הגיונית שהוא יחביא בתוכו סודות, אז כנראה שאפשר לקבל אותו."

"בלי תנאי?" שאל קנריק בהלם. "אתה בטוח?"

"בטח שעם תנאי," אמר ברונטה. "אבל אני חושב שהוא צריך להצליח רק שש מתוך שבע."

"היי, ברי," אמר פרסי. "אתה יודע שגם ארבע מתוך שבע זה עובר?"

"אל תתגרה בגורל שלך, ילד," אמר ברונטה.

"אני לא מתגרה בגורל שלי, אני מתגרה בך," ענה פרסי. "אולי אני מסתכן בשינוי הגורל שלי בכך שאני מתגרה בך, אבל אתה לא הגורל, אז לא איכפת לי!"

"אני לא מאמין שאני מסכים לקבל את האידיוט הזה..." אמר ברונטה בשקט.

"איזה קטע! גם אני לא מאמין לזה!" אמר פרסי בהתלהבות. "והנה יש לנו משהו במשותף. אז בעצם זאת סיבה למה אתה מסכים לקבל אותי! לא, אבל אז זה הורס לנו את המשהו במשותף... טוב, לשנינו יש אף!"

"למה שלא יהיה לנו אף?" ברונטה היה ממש מבולבל.

"לוולדי אין אף."

"מי זה וולדי?"

"לא יודע, לא זוכר."

"אתה מתכוון לוולדמורט, מהארי פוטר?" התערבתי בשיחה המוזרה בין פרסי לברונטה.

"כן... נראה לי?" ענה פרסי. "אמרתי כבר, אני לא זוכר. בוב אומר שכן."

"מי זה וולדי?" שאל אותי פיץ. "ולמה אין לו אף?"

"אתם יודעים מי," אמרתי כתשובה, ואז הבנתי איך זה נשמע. מאוחר מדי.

"מה, אנחנו יודעים מי זה וולדי?" פיץ היה נראה מופתע באמת ובתמים. "אני לא זוכר מי זה. את יכולה להזכיר לי? וגם להסביר לי למה אין למסכן הזה אף?"

"הוא הרשע של ספרי הארי פוטר," עניתי, משאירה אותו להבין לא נכון את משמעות התשובה הקודמת שלי. "ואני מאמינה שאין לו אף כי פעם אחת הוא ניסה להיכנס לרציף תשע ושלושה רבעים, אבל זה היה הקיר הלא נכון."

"מה?" שאל פיץ, מבולבל.

"תוכלו לדבר על וולדי המסכן חסר האף אחר כך," אמר קנריק בחוסר סבלנות. "אנחנו צריכים להגיע למסקנה פה."

"חשבתי שכבר הגענו למסקנה," אמרה אורהלי. "שניהם מתקבלים, סופי צריכה להצליח את כל שבעת המקצועות, ופרסי צריך להצליח שש מתוך שבע."

"שכחת את זה שהם צריכים להשאיר את הכוחות שלהם בסוד עד שהם ישתלבו," אמר ברונטה. "עכשיו הגיע הזמן שאולדן ייקח את סופי לחקירה, ועדיף שייקח גם את פרסי. אולי יצליחו למצוא לו משהו שם במוח."

"מה פתאום, לא יצליחו," אמר פרסי. "אני אידיוט, זוכרים?" הוא חייך וקרץ לברונטה. ברונטה נענע בראשו, אבל חייך. הייתי בטוחה שזה לא אפשרי, זה בטוח כוח על שיש לו.

אני לא בדיוק יודעת אילו כוחות יש לו, אבל ללא ספק זה היה הכוח הייחודי והמרשים ביותר שלו שראיתי עד עכשיו.

--------------------------------

אני ממש שומר על קצב, הא? זה כנראה ישתנה מתישהו, אבל תהנו בינתיים.

לפחות היום העלאת הפרק לא הייתה כרוכה בסבל וייסורים, אז זה יתרון נחמד.

אגב, כשכתבתי בסוף הפרק הקודם שאני מתעלף, אני באמת פשוט לחצתי על הכפתור של פרסום הפרק והתעלפתי מיד מתשישות וכאב.

אבל, כפי שאמרתי, עכשיו המצב שלי הרבה יותר טוב. עכשיו הכאב הוא רק בערך פי שניים מכאב של שבר של רגל, אז כיף לי.

כשאני אומר שכיף לי אני מתכוון באופן יחסי. וכשאני אומר כאב של שבר של רגל אני באמת מתכוון לזה. מניסיון רב שנים.

טוב, אני אפסיק להלאות אתכם עם פרטים על הכאב הנצחי העצום שלי, ואסיים את הפרק. זהו! נגמר!