פרסי ג'קסון בערים האבודות

בגדים זה לא יותר חשוב מאוכל!

נ.מ. סופי

"קנית לנו בגדים?" שאלתי את אמא של פיץ בהתרגשות מסוימת. זה היה נורא נחמד מצידה, ואני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הקודמת שקנו לי בגדים. זה כנראה היה כשהחולצות האפורות הישנות לא התאימו לי כבר.

"כן, קניתי לשניכם בגדים," היא ענתה, אפילו קצת יותר בהתרגשות ממני. כאילו שהיא חושבת שבגדים זה אחד הדברים החשובים ביותר בעולם. אני די בטוחה שפרסי היה אומר שאוכל יותר חשוב.

"אה, מגניב," אמר פרסי, עדיין עוצם עיניים. "אני מניח שיש נעליים יותר נוחות ללחימה מאשר אלו שנתתם לי, כן?"

"לחימה?" שאלה אמא של פיץ. "למה שתצטרך להילחם?"

"מה, אין לכם פה אויבים?" הוא שאל בפליאה. "זה לא שיש אויבים בכל מקום בעולם, והם יכולים למצוא אותך לא משנה כמה תנסה להסתתר, כי הם יכולים להריח אותך מקילומטרים?"

"לא חמוד, אין שום אויבים," היא ענתה לו, והסתכלה על אולדן במבט שואל.

"הילד עבר המון סבל בחיים שלו," אמר אולדן. "כנראה שהיו לו הרבה אויבים בכל מקום, אם כי זה עדיין לא מסביר את כמות הסבל שהוא עבר או את הקטע של זה שהאויבים יכולים להריח אותך. דלה, את יכולה לקרוא לאלווין? נראה לי שיש לי שבר ביד."

"לא נכון," אמר פרסי. "יש לך שלושה שברים, ארבעה סדקים, וחצי נקע. כשאתה אומר מה הפגיעה שלך, תמיד תודיע מראש עד כמה הפגיעה חמורה."

בכל הזמן הזה ביאנה התקרבה עוד ועוד אל פרסי, מסתכלת עליו בהערצה. היא שלחה יד לגעת בשריר היד שלו, ופתאום פרסי זז במהירות. הוא תפס את היד שלה ברגע שהיא נגעה בו, סובב אותה באוויר, וזרק אותה על הספה הרחוקה.

מיד אחרי זה פרסי חזר לתנוחה הקודמת שלו, כאילו לא קרה כלום. מה שבאמת היה יפה, שבכל הזמן הזה הוא לא פתח את העיניים שלו אפילו לשנייה, וחייך כאילו כיף לו. זה רק גרם לביאנה להסתכל עליו בהערצה עוד יותר.

"א-אוקיי," אמרה דלה, המומה. "אז... אתם רוצים לראות את הבגדים שקניתי לכם?" היה ברור שהיא רוצה שפרסי יצא לעשות משהו, והיא תוכל לשאול את אולדן מה קורה.

"בטח," אמרתי, אבל אז קלטתי משהו. "רגע, קנית את זה מהכסף שלכם? אני לא יכולה לקבל את זה!"

"לא, קניתי את זה מהכסף שלכם," היא ענתה. "קרן הלידה שלכם הופעלה, אז יש לכם כסף."

"כמה?" שאל פרסי. "אני מקווה שהרבה, אחרת חבל לבזבז חלק נכבד מכל הכסף שיש לנו על בגדים מפונפנים."

"אל תדאג, הבגדים שלך לגמרי שווים את זה, קניתי לך את הבגדים הכי יפים שראיתי אי פעם לבנים," אמרה דלה. "וחוץ מזה, יש לך מספיק כסף. קרן הלידה שלכם הגיעה עם חמשת המיליונים הרגילים."

"חמש מיליון דולר?" שאלתי בהלם, בזמן שפרסי אמר "בטח ערך המטבע שלכם לא כל כך גבוה, הא?"

"לא, חמש מיליון בוהקים," אמר פיץ, וגיחך. "כל בוהק שווה בערך מיליון דולר."

"מה זה דולר?" שאלה ביאנה.

"כסף של בני אדם," פיץ ענה.

"איכס," היא אמרה, מעווה את פניה.

אני הייתי כל כך בהלם שלא הצלחתי להגיד כלום, מנסה להבין איך יש להם כל כך הרבה כסף, אבל פרסי היה נראה לא מתרשם.

"בטח הבוהקים האלה לא מתקבלים בשום מקום בעולם האנושי," הוא אמר. "אני צודק, נכון?"

"נכון," אמר אולדן. "התנתקנו מעולם בני האדם, אז הם בכלל לא יודעים על קיומנו, בטח שלא על הכסף שלנו."

"אז בעצם זה רק אומר שאם אני ארוויח המון כסף בעולם האנושי זה לא יעזור לי כמעט כלום כאן," אמר פרסי. "ואם אני אלך עם הבוהקים לשם זה לא יעזור לי אפילו עוד יותר. זה לא אומר שום דבר רווחי."

"לא, זה אומר שיש לנו דברים שלבני אדם בחיים לא יהיה מרוב שזה יקר," אמר אולדן. "אם תפתח את העיניים תוכל לראות את זה."

"כן, זה בסדר, ראיתי מספיק," אמר פרסי. "קדימה אולדן, אתה צריך ללכת לרופא, ככל שמחכים יותר זמן עם שברים מהסוג שקיבלת זה יכול להחמיר יותר."

--------------------------------------------

סליחה שלא העלתי פרק קודם, זה מאד מסובך לי להעלות פרקים.

טוב, עוד רגע נגמר לי הזמן של האינטרנט, אז כדאי שאני פשוט אשחרר את הפרק. ביי!