פרסי ג'קסון בערים האבודות

הוא עדיין יכול לאכול את כל העולם?

נ.מ. סופי.

קווינלין הניח את הידיים על רקותיו של פרסי, והוא היה נראה די מיואש, כאילו שהוא לא מוצא כלום. הוא נשאר שם עוד ועוד, ממשיך להתאמץ, ואז פתאום, בלי התראה מוקדמת, הוא עף אחורה.

אני יודעת מה אתם חושבים: 'בטח היא מגזימה, בטח הוא רק נרתע לאחור, אין שום דרך הגיונית שהוא יעוף אחורה רק מניסיון לקרוא לו את המחשבות.' ובכן, אתם טועים.

קווינלין המסכן עף באוויר איזה שני מטר אחורה, תוך שהוא צורח בכאב וביגון, והתנגש בקיר שהיה מאחוריו. הוא התעלף, כשקצות ידיו שנגעו בפרסי מדממות והראש שלו מעלה עשן.

"מה עשית לו?" קרא אולדן בבהלה, ומיהר אל קווינלין. פרסי קם מהכיסא ומיהר גם הוא אל קווינלין.

"אני באמת לא יודע!" אמר פרסי, מבועת לחלוטין. "הוא פשוט נכנס למוח שלי עוד ועוד, ופתאום זה קרה!"

"אני קורא לרופא," אמר אולדן והוציא ריבוע קטן מהכיס. הוא דיבר אליו בדחיפות, ותוך שתי דקות הגיע בריצה אלף עם שיער פרוע ומשקפיים, שכרע ליד קווינלין והתחיל לעבוד.

אחרי כמה זמן שלא הסתכלתי, כי לא רציתי לראות מה הרופא יעשה לו (יש לי טראומה מרופאים, הם כל הזמן תוקעים בך מחטים ונותנים לך דברים מגעילים לשתות), קווינלין התאושש.

"תודה רבה אלווין," אמר אולדן. "אתה פשוט רופא נפלא."

"רק עושה את העבודה," ענה הרופא, אלווין. הוא הוציא בובת פרווה מוזרה, שנראתה כמו טי-רקס עם נוצות, והניח ליד קווינלין. "הוא יצטרך את זה, תהיה לו טראומה קשה מאוד מהאירוע," הוא הסביר, והלך.

"קווינלין, מה קרה?" שאל אולדן, ברגע שקווינלין יכל לענות. "אתה פשוט עפת אחורה, והתחלת לדמם ולהעלות עשן..."

"בהתחלה- בהתחלה לא היה כלום," הוא ענה. "בשלב כלשהו כבר הייתי בטוח שכל מה שיש לילד בראש זה שהוא כל כך רעב שהוא יכול לאכול את כל העולם-"

הוא נעצר להתנשף, ואולדן תקע בפרסי מבט המום. גם אני עשיתי כמוהו ברגע שקלטתי מה הוא אמר. אחרי כל מה שפרסי אכל, הוא עדיין רעב?

פרסי חייך אלינו במבוכה, ומשך בכתפיו. הבנאדם הזוי. או שאני אמורה לקרוא לו אלף הזוי? זה משום מה לא נראה לי נכון.

"אבל אז," המשיך קווינלין, "אז התחיל הסיוט. אני כאילו עברתי את כל שכבות הריק שלו, כל מה שהוא יכול באמת לחשוב, והגעתי לתת מודע שלו. אולדן, הילד הזה עבר כל כך הרבה סבל, שאני חושש שעדיף לכולנו שהוא לא יזכור את זה לעולם."

"לא הבנתי, מה קרה שגרם לך לעוף ככה אחורה?" שאל אולדן. "הזיכרונות שלו? באמת?"

"כן, וטוב שכך," אמר קווינלין. "ברגע שהגעתי אל תחילת הזיכרונות שלו הרגשתי פרץ של כאב נפשי ופיזי. הרגשתי כאילו פגע בי ברק, הוכיתי על ידי מפלצת, ושאיבדתי כל אדם שהיה חשוב לי אי פעם. והדבר הנורא ביותר, זה שהרגשתי שזו רק ההתחלה. הרגשתי שאם אני אתקדם עוד אני ארגיש סבל נורא מזה, איכשהו. אם לא הייתי עף אחורה הייתי יכול למות."

אולדן הסתכל על פרסי במבט המום, מלא ברחמים. הוא הניח את ידו על כתפו של פרסי, במחווה של השתתפות בצערו.

"טוב, לפחות אני לא זוכר את זה!" אמר פרסי, מנסה להקליל את האווירה. "אז מה זה משנה שכנראה סבלתי יותר מכל האלפים שהיו חיים אי פעם ביחד?"

"בוא תגזים," אמר אולדן. "אין סיכוי שסבלת יותר מ-"

"לא, הוא צודק," אמר קווינלין. "אולי אפילו פי שניים מכל הסבל שהיה לכל האלפים אי פעם. אתה יודע שאין דבר כזה זיכרון שיכול לפגוע בטלפת אלא אם כן המוח שבור, ובטח שלא עד כדי כך.
אולדן, הילד הזה עמוק בפנים שבור לרסיסים. אני חושב שהסיבה לריק המוחלט במחשבות שלו זה כדי להתמודד עם הטראומה בצורה שלא תהרוג אותו. אני גם ככה לא יודע איך הוא חי."

"טוב, אם אתה אומר," אמר אולדן. "אתה צריך שימחקו לך את הזיכרון של הזיכרון שלו?"

"כן," אמר קווינלין במהירות והחלטיות, ואז פתאום הוא היסס. "אני לא כל כך בטוח, אני לא רוצה שאף אחד אחר ייפגע..."

"באמת, קווינלין," אמר אולדן, משועשע קלות. "אתה לא באמת חושב שזיכרון של זיכרון יכול לפגוע במישהו, נכון?"

"אני דווקא חושב שכן," אמר קווינלין, מבט רציני על פניו. "אם יש מקרה שבו זה יכול לקרות, זה במקרה הזה."

"טוב, אני חושב שלא," אמר אולדן. "אני אקרא למנקים, ורק כשהם יגיעו אנחנו נלך. באמת חבר, אתה צריך את הניקוי הזה."

------------------------------------

הנה הגיע הפרק של מוצ"ש, גם אם באיחור קל.

אמנם שבת יצאה לפני יותר משעתיים, אבל היו לי חמישה עשר דפי גמרא להשלים, שלא לדבר על זה שהייתי צריך להגיע לארבע עשרה שעות לימוד...

בכל מקרה, בסוף הפרק כן הגיע. גילו ושישו.

אגב, למי שלא יודע, הקיר הרביעי זה הקיר שמפריד בין הסופר לבין הדמויות שלו, ולשבור אותו זה אומר שהתערב באופן מאד ברור בחיים של הדמויות שלך.

אמנם כבר שאלו אותי את זה ועניתי, אבל לא כולם קוראים את התגובות (שזה די חבל), אז הייתי צריך להבהיר.