פרסי ג'קסון בערים האבודות

ברור שהוא יעוף מהחלון. ברור.

נ.מ. סופי.

היום השני ללימודים לא היה כל כך טוב.

השיעור הראשון שלי היה היסטוריה. זה לא היה כל כך נורא, חוץ מזה שהיה קטע מוזר כזה שכל פעם שהמורה עברה מולי היא מלמלה משהו על היסטוריה שנוצרת למול עינינו.

השיעור הבא היה אלכימיה, שזה בעצם אומר לעשות דברים שהם כאילו כימיה, אבל הם לא אפשריים מדעית. אל-כימיה.

השיעור נפתח בכך שהמורה אמרה לי שכדאי לי מאוד להיות כמו החדש השני, כי היא נועדה ללמד תלמידים טובים להיות מצוינים, ולא ללמד דברים בסיסיים.

אז בעצם היא אומרת שפרסי טוב במיוחד גם באלכימיה? יש משהו שהוא לא טוב בו?

בכל מקרה, השתדלתי להיות טובה. היא נתנה לי רשימת פעולות להכנת תרכובת כימית כלשהי שאמורה להפוך חלודה לברזל. היא הוציאה החומרים לדבר הזה מהמגירה בשולחן שלה, שהיה משום מה עשוי כולו מכסף.

כשכמעט סיימתי את ההוראות ראיתי שכתוב 'טרפת'. הנחתי שהכוונה היא שצריך לערבב את השיקוי המוזר, וכך עשיתי. כמובן, זו לא הייתי המשמעות.

ליידי גאלווין ניסתה לעצור אותי, אבל היה מאוחר מדי. התרכובת התפוצצה לכל הכיוונים, בעיקר על השכמיה של ליידי גאלווין, מה שהשמיד אותה כמעט לחלוטין.

גם היד שלי נפגעה מהתקרית, מה ששימש ללידי גאלווין כתירוץ לשלוח אותי הרחק ממנה, בטענה שאני צריכה ללכת לרופא של בית הספר, אלווין.

יצאתי מהכיתה, לא באמת חושבת לאן אני הולכת, עד שנתקלתי במישהו, מה שהכריח אותי לעצור ולחשוב.

הילד היה עם שכמיה עם פסים ירוקים ואבזם בצורת דרקון, משמע שהוא בשנה הרביעית, שנתיים מעליי. השיער הבלונדיני שלו היה מבולגן בקטע טוב, במין תסרוקת של 'רק הרגע קמתי אבל בכל זאת אני נראה טוב'.

"מה את עושה פה?" הוא שאל אותי. "את לא נראית מסוג אנשים שיבריזו באמצע שיעור. מה קרה?"

"טוב, פשוט יצרתי בטעות פיצוץ בשיעור אלכימיה," אמרתי במבוכה, תוהה למה אני מגלה לו. "זה די הרס לליידי גאלווין את השכמיה, וגם א-"

"את פוצצת לליידי גאלווין את השכמיה?" הוא קטע אותי בהתלהבות. "את השכמיה היקרה והחשובה של ליידי גאלווין?"

"זו בסך הכל שכמיה," אמרתי. "היא יכולה לקנות אחת אחרת!"

"את יודעת כמה היא אובססיבית לגבי השכמיות שלה?" הוא אמר, מתלהב ברמות. "אם היית מפוצצת לה את היד היא הייתה פחות מזדעזעת. זה פשוט גדול! ולמה היא נתנה לך ללכת?"

"כי אני צריכה ללכת לרופא," אמרתי. "קצת נפצעתי מהפיצוץ."

"אוי, זה נראה רע," הוא אמר אחרי שהוא הסתכל על הפצע ביד שלי. "אני אקח אותך למרפאה, את לא בכיוון בכלל."

הוא הלך איתי למרפאה, שם אלווין ישב בשעמום. הוא הסתובב בציפיה לעבר הדלת, כאילו היה לו כבר כל כך משעמם שהוא קיווה שמישהו ייפצע.

"או, סופי!" הוא אמר. "כבר ביום השני שלך את מגיעה לפה. אני מבין שהתגעגעת אליי! מה קרה שהכריח אותך לבוא?"

"נפצעתי ביד," אמרתי והראיתי לו את הפצע, שהיה נראה די רע.

"איך זה קרה?" הוא שאל בסקרנות. "זה פצע מיוחד, הייתי יותר מצפה שפרסי יקבל אחד כזה, חשבתי שהוא המוזר ביניכם."

"היא פוצצה את השכמיה של ליידי גאלווין," ענה הילד שליווה אותי במקומי.

"ואוו, גדול!" אמר אלווין וצחק. "אבל מה אתה עושה פה, קיף?"

"היא הייתה צריכה עזרה," אמר קיף. "לא יכולתי להשאיר אותה ככה לבד, מחפשת בחוסר אונים את המרפאה."

"ולמה אתה לא הולך עכשיו?" המשיך אלווין לחקור. "אתה לא אמור להיות באיזשהו שיעור?"

"אני לא יכול להשאיר אותה פה," אמר קיף, משווה לעצמו קול אצילי. "אני לא יכול לעזוב חברה בצרה!"

"ואני מניח שאתה רוצה שאני אתן לך פתק אישור על זה?"

"כן, זה יהיה נחמד."

אלווין ציחקק, אבל נתן לקיף פתק. יאמר לזכותו של קיף שהוא באמת נשאר ודאג לשלומי, ולא פשוט הלך ברגע שהוא השיג את הפתק של האישור. כנראה היה בו חלק שבאמת דאג לי, ולא רק לזה שהוא לא ייענש.

בדרך כלל לא הייתי מתייחסת לדבר כזה בכזו רצינות, אבל היה נראה לי שבמקרה של קיף זה די ייחודי.

אם הוא דואג לי לפחות כמו לפתק שחרור משיעור, במקרה שלו זה אומר משהו.

פתאום, בלי שום התרעה מוקדמת, פרסי התעופף פנימה דרך החלון.

כנראה שהייתי אמורה לצפות שהוא יעשה משהו הזוי כזה.

-------------------------------------

זה היה די מתבקש, לא?

כלומר, נורא מתאים לפרסי לעוף פנימה דרך החלון. לא יודע למה, זה נראה לי הגיוני.

טוב, בוא נראה אם אני יכול להוציא גם את הפרק שמסביר מה קרה שם.