CASINO

פרק 1- לא שייכת

לפני שאתן מתחילות הסיפור נחשב סיפור בוגר : האזהרות :
תכנים מיניים, אלימות, מוות, הימורים, שפה גסה
(אם אין לך בעיה עם מה שציינתי שהסיפור מכיל- שתהיה לך קריאה מהנה ומקווה שתאהבי♥)

[ יום ראשון, השני ליולי 2017 ]

ההבנה הזאת שיש לי כשאני מגלה מי הם באמת החברים שלי, ההבנה הזאת של מי אלה האנשים הסובבים אותי גורמת לי לרצות לצרוח. לצרוח עד שאאבד את הקול. אני שואלת את עצמי פתאום מי לעזאזל אלה האנשים האלה? מה קרה לאותם אנשים שהכרתי אז? לאותם אנשים שהאמנתי באמת בכל ליבי שהם האנשים הטובים לי.

למה זה מגיע לי לחטוף כזו סטירה? למה מגיע לי לשמוע שאני לא חשובה? שלא חשבו עליי. ששכחו אותי. למה לתרץ תירוצים בגלל העבודה? זה שאני עובדת לא אומר שנעלמתי מהעולם. זה שאני לא קרובה יותר לא אומר שעזבתי.

הם גרים במרחק של חמש-עשר דקות ממני, כל אחד ואחת מרחק שונה ובכל זאת. לא. לא יתקשרו לשאול אותי איפה אני, אם אני רוצה להצטרף.

זו לא הפעם הראשונה. אם זו הייתה הפעם הראשונה לא הייתי מגיעה למצב הזה שבו אני כל רגע רק רוצה לבכות ולצרוח, לקחת דברים ולזרוק אותם לכל מקום אפשרי. אני רוצה לפגוע בהם גם. בינתיים הם לא יודעים, לפחות רובם. רק החברה שהייתה הקרובה ביותר אליי יודעת ומבינה בדיוק למה אני כועסת ופגועה. או שאולי היא מתעלמת כי לפי ההודעות שלה נראה שהיא משחקת אותה תמימה. כאילו היא לא יודעת מה אני רוצה לומר. כאילו לא רבתי איתה על זה לפני.

טוב. אם לא אצא מהבית עכשיו אני אשתגע. אני אזרוק דברים לכל מקום אפשרי. אני כבר לבושה ומוכנה מאחר ויצאתי היום עם אימא שלי לקניון. היום לא עבדתי. כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לשים נעליים.

אז לבושה בחולצה קצרה לבנה וצמודה ושורט בצבע שחור יצאתי מהחדר שלי. ובעודי יורדת במדרגות פיזרתי את שערי הלכתי אל המטבח והודעתי לאימא שאני יוצאת עם חברים מה שהיא לא יודעת זה שאני לא באמת יוצאת איתם.

נכנסתי לרכב הקטן שלי והתנעתי אותו, יוצאת מהחנייה של הבית ברוורס ומתחילה לנסוע לכיוון העיר.

פעם, לא בכוונה, אני וקלואי, החברה הקרובה מבחינתי לשעבר, יצאנו לבד ומצאנו את עצמנו במועדון שהפחיד אותנו למוות. זה לא היה מועדון רגיל וידענו את זה. חשבנו שזה מועדון טוב אבל בסוף מסתבר שזה בר שבו מתאספים הרבה אנשי עולם תחתון, לא משנה מאיפה ושל מה, אם הם אויבים או לא. הם כולם מבלים במקום הזה ושוכחים את העבודה שלהם במקום הזה.

כשהסבירו לנו את זה ברחנו משם, אני וקלואי מאוד מהר. אחת הבנות למעשה שראתה אותנו ולא זיהתה אותנו מאחר והכירה את כולם היא זו שהסבירה לנו מה הולך ואמרה לנו לא לומר מילה כי אם נספר על המקום הזה יכולים פשוט לרדוף אחרינו ואחרי המשפחות שלנו במיוחד אחרי שהיא יודעת שאנחנו לא חלק מהם.