CASINO

פרק 21- רע

[ אותו לילה, התחלפות של יום שלישי לרביעי, שעה: 02:13 ]

שיחה דחופה גרמה לוינס ללכת מבלי לענות על השאלות שלי. נשארתי לשבת לבד במשרד של בק ולחשוב מה לעזאזל וינס סיפר לי עכשיו. זה נשמע כמו משהו מסרט וקשה לי להאמין, בתפיסה שלי, שזה באמת קרה.

כל חיי גדלתי עם כפית של זהב בפה לעומת חייהם של בק ווינס. עד גיל שבע עשרה, שהעזתי לראות סרטים שלא היו של דיסני לא ידעתי בכלל שקיים העולם התחתון ובק ווינס נכנסו לעולם הזה לפני שאני אפילו ראיתי אותו בסרטים!

תמיד הייתי מפחדת לראות סרטים כי הייתי לפעמים מציצה על הסרטים שאחי היה רואה ולא הייתי אוהבת את המכות, הדם והפעולה. עד שחברות לא הכריחו אותי לבוא איתן לקולנוע לראות סרטים כאלה בגלל ששחקנים שאהבו שיחקו שם לא הייתי רואה סרטים כאלה.

ברור שאני מאמינה לו, לוינס, הרי ראיתי את ההוכחות בעיניים שלי. הקזינו קיים, הבר קיים. כשבאתי לקזינו עם וינס הרבה אמרו לו שלא זיהו אותו בלי השיער הארוך והיו הרבה רמיזות על העבר שלו. כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר אבל וינס לא סיפר לי עד היום דבר.

גם כשהכרנו את וינס בפעם הראשונה, בבית היתומים, הוא היה נראה לנו קצת מוזר, הוא היה האאוטסיידר עד שבראיין התחבר אליו ואז גם אנחנו. הם לא נשארו קרובים הרבה זמן, וינס ובראיין. הם היו הפכים מוחלטים ולא אהבו את אותם הדברים וזה מה שהרחיק ביניהם אבל זה לא אומר שהם לא חברים.

בהיתי ברצפה ומכל המחשבות על מה שוינס סיפר לי שכחתי שאבא שלי נמצא עם בק ומי יודע מה הוא עושה לו. נעמדתי בחדות, הדלקתי את המסך של הטלפון שלי כדי לראות מה השעה, שתיים ועשרים לפנות בוקר. רצתי אל דלת המשרד ובדיוק כשהתכוונתי לפתוח אותה היא נפתחה. צרחתי בבהלה וזזתי הצידה בחדות כשבק דחף את האבא הפצוע שלי אל הרצפה. כיסיתי את פי עם ידיי והסתכלתי על בק באימה.

אבא שלי גנח מכאבים.

"טיפלתי בו בשבילך." בק הסתכל לי בעיניים ונכנס יותר פנימה, לא סוגר את הדלת אחריו.

"בשבילי?!" צווחתי. "תראה מה עשית לו! זה אבא שלי!"

"הוא למד לקח אווה. בכל פעם שהוא יחשוב אפילו על ללכת להמר, כשיתארגן, יביט במראה ויראה את מה עשיתי לו הוא יחזור חזרה לפיג'מה." בק ירק בשנאה. שני מאבטחים הופיעו פתאום ונכנסנו פנימה, מרימים את אבא שלי ומחזיקים אותו מכתפיו. הוא נראה תשוש והוא דימם לא מעט בפנים. דאגתי לו והתקרבתי אליו, מחבקת אותו, הוא גנח מכאב.

"אבא אני מצטערת. לא התכוונתי שזה יקרה לך." לא בכיתי. רציתי לבכות אבל לא הצלחתי. התרחקתי טיפה מאבי והסתכלתי עליו, בוחנת את פניו בדאגה ופחד. מה אם הוא צריך בית חולים? למה אני לא היסטרית כל כך לגבי מצבו?