איקו

פרק 58

" . The cooler he is , the hotter she gets "

פרק 58:

~ ' חומות של תקווה .' ~

* * * * * * * * * *

ערב טוווווווב לכולם!
סליחה שלקח לי זמן להעלות את הפרק אני קצת חולה XD
אבל אני מבטיחה לכם שזה אחלה פרק - ושאנחנו קרובים כל כך לעונה השניה!
ואני רוצה לברך את הקוראים החדשים - להודות להם ולהודות לישנים. 
על התמיכה והתגובות והדירוגים וההודעות המקסימות שלכם בפרטי!
אתם מקסימים כל כך , אתם לא יודעים כמה זה עושה טוב על הלב לשמוע שאנחנו אוהבים את היצירה שלנו. 
אני באמת מעריכה כל אחד ואחד מכם ואני מאוד מאוד מקווה שתמשיכו לאהוב את הסיפור. 
תודה רבה לכם על הכל!
ושיהיה לכם פרק מהנה, מחכות לשמוע מכם :D

* * * * * * * * * *  

    " איפה הייתם?! " שואלת איקו כשהיא מבחינה בנוריקו ואקיטו, ומסיימת לרקוד עם אחת הבנות.

" למה יש לך שפם? " מבטה של נוריקו משתנה להמום.

" אה, זה? " שואלת איקו ומוכת את השפם המזוייף באצבעותייה.

" מסבר שאני מאוד פופולארית בקרב הבנות! אפילו הבנות מהכיתות הגבוהות רוצות לרקוד איתי. " היא אומרת כשהיא מורידה את ידה.

לפתע איקו נעצרת ואז אישונייה מתרחבים.

" רגע. באתם ביחד. " איקו אומרת כשהיא נרתעת מעט אחורנית.

ריוג'י בדיוק מגיע כשהוא מנתק את הטלפון שלו בהבעה עסוקה.

" מיו בדר- "

" זה קרההההההההההה!!! " איקו קוטעת את ריוג'י בצעקה.

" מה מה יש לך?! " ריוג'י שואל כשהוא תופס את הטלפון שכמעט עף מידו מהבהלה.

" מזל טובבבבבבבבבבבבב!!! " צועקת איקו כשחיוך מרוגש מצטייר על פנייה.

" מה? " ריוג'י עדיין לא מבין.

" תודה. הכל בזכותך. " אומרת לפתע נוריקו, וגורמת לחיוכה של איקו להימחק.

" א-אני לא עשיתי שום דבר! נ-נכון ריוג'י?! " איקו מפנה את שאלתה אליו.

" שום דבר?! את אמר- " איקו רצה במהירות אל ריוג'י ומניחה יד על פיו.

" הוא סתם משוגע. " היא משיבה בחיוך מתנצל.

  

" קדימה, לרקוד! " איקו תופסת בידה של נוריקו, ובידו של אקיטו, ומחברת אותן יחדיו.

" אני מרגישה כאילו אני המנחה של החתונה שלכם. " היא אומרת כששרירי לחייה נמתחים בילדותיות, חושפים שיניים לבנות. 

 נוריקו מרימה את ראשה, ולחייה מאדימות מעט כשהיא מביטה אל אקיטו שנראה מובך לא פחות כשהוא משתדל שלא להביט בעינייה ולהתעמק בנקודה לא ברורה באוויר.

איקו עוזבת את ידיהם, ובורחת משם במהירות מותירה אותם לבדם.

" תודה על הכל. " נוריקו שומעת את קולו הרך של אקיטו, כשהיא מרגישה את אצבעותיו מגששות דרכן דרך צווארה, אל ראשה.

ואז כשהוא נאחז בו בעדינות ומקרב אותו בעדינות אליו, נוריקו מרשה לעצמה לנשוף החוצה את האוויר שהחזיקה בריאותייה.

ואז היא מרימה את ידייה, מניחה אותן מאחוריי צווארו ומשלבת את אצבעותייה כשהיא נותנת לתחושה החמימה שמציפה את ליבה לגבור.

" לא עשיתי דבר. " היא משיבה,

" אני זאת שצריכה להגיד לך תודה, אני מאושרת עכשיו. " והקול שלה נשמע רועד מעט.

אחד מאמין באמונה שלמה בכח האדיר הטמון באהבה.

הוא מאמין באמונה שלמה באוצר הרפואי המסתורי שקוראים לו אהבה.

האהבה יכולה לרפא כל לב, ולאחות כל פצע.

כשיש אהבה, ההתחלה תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת.

אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר.

נוריקו ואקיטו לא היו זקוקים למילים רבות, כדי לאשר שהחיבוק החם, ולא בגלל המדורה, גורם להם להרגיש אושר.

הקולות שמסביב מתעמעמים כשהם נותנים לרוח לנשוב ולהעיף את שיערם, למרות שגם מזה לא אכפת להם כלל.

הם רק עומדים שם, קרוב למדורה, ונותנים לאהבה להציף את ליבם בכל רגע שעובר.

ובין כל הקולות, ובין כל האנשים, הרוח, והריחות, איקו מציצה במבט מנצח לעברם.

" השלמתי את מה שהייתי צריכה לעשות. " היא לוחשת לעצמה.

" הווווווווייי עלמותיי היפות! " איקו מרימה את קולה כשהיא מתקדמת אל חבורת הבנות שנראות בודדות ליד כל הזוגות.

' אני מקווה שאני אצליח לעשות את כולם מאושרים כך. ' היא חושבת לעצמה כשהיא מושיטה יד אל אחת הבנות, ומזמינה אותה לרקוד.

~

נוריקו מתקדמת אל שער בית הספר, כשהיא מבחינה באיקטו שעומד שם ומחכה לה.

חיוך מצטייר על פנייה, והיא ממהרת להגיע אליו ולאחוז בידו.

" שנתקדם? " אקיטו שואל, ונוריקו מהנהנת.

" תראה את זה. " אומרת איקו, כשהיא מביטה עליהם מרחוק ולידה עומד ריוג'י.

" כן מיו. " היא שומעת אותו, ואז מסובבת את ראשה אליו.

" אני אצא מבית הספר, וישר אבוא לקחת אותך כדי שנוכל ללכת ביחד. " הוא מוסיף.

" מהמם. " איקו אומרת כשהיא מחזירה את מבטה אל נוריקו ואקיטו שכבר יותר רחוקים משהיו.

ואז פניו של יוקאי עולם במחשבותייה,

והיא אפילו לא טורחת להתעצבן כשהיא מנפצת את בועת המחשבה שלה כשהיא מנפנפת בידייה באידושת.

היא לא רוצה לחוות כאב יותר.

היא זוכרת בדיוק מה היא עברה עם יוקאי, וכשהוא עזב היא הבינה כמה כל מה שקרה אלה פנטזיות וחומות של תקווה שהיא בנתה לעצמה.

' הכל שטויות. ' היא חושבת לעצמה, כשהיא מתחילה להתקדם, משתרכת אחרי ריוג'י, כשהוא בדרכו לביתה של מיו והיא לביתה שלה.

כשאיקו פותחת את דלת ביתה, היא מורידה את נעלייה בכניסה ותחושה מוזרה מגיעה מכיוון הסלון.

היא מתקדמת כמה צעדים,

שכנראה לא הסגירו אותה עם רגליים יחפות מכיוון שהיא יכולה לראות את אביה ונאו מדברים בסלון כשמבטים מודאגים על פניהם.

" הווו, אני רואה שאתם מסתדרים! " אומרת איקו כשהיא מורידה את התיק מכתפייה ומתיישרת.

" איך היה בבית הספר? " נאו שואלת כשחיוך עדין נפרס על פניה.

" בסדר. " איקו משיבה.

ספלי התה החמים שמונחים על שולחן העץ הארוך בסלון, מושכים את תשומת ליבה.

האדים עוד מהבילים.

" אני לא רוצה להפריע, אני אעלה לחדר שלי. " היא מוסיפה.

" את לא מפריעה! " נאו אומרת כשהיא מרימה מעט את קולה, נראה שהיא חרדה מעט.

" זה בסדר. " איקו משיבה בחיוך.

היא מסתובבת וצועדת אל המדרגות.

גם על הרצפה המישורית, וגם במדרגות בהן היא מתחילה לעלות היא יכולה להרגיש שכל צעד נהיה כבד ומייגע יותר ככל שהיא מייחלת להגיע לחדרה.

וכשהיא מגיעה, היא סוגרת אחריה את הדלת ונשענת עליה באיטיות עם גבה.

" אה.. שחכתי את התיק למטה, ויש לי יותר שיעורי בית ממה שקיבלתי מתחילת השנה. " היא מספרת לאוויר בחדר, כשהיא קוברת את ראשה בין ידייה.

תחושה לא נעימה משתלטת עליה כשהיא מתיישבת מול השולחן הריק.

הצורות של העץ המקשטות את קצוות השולחן מושכות את תשומת ליבה, וגורמות לה לשקוע במחשבות ריקות.

וכשפניו של יוקאי שוב עולות במוחה, היא נאנחת ומצמצמת את עינייה בייאוש.

היא יודעת שהיא מרגישה ככה רק בגלל הסביבה שלה.

לפחות זה מה שהיא משכנעת את עצמה להאמין.