איקו

פרק 131

" . The cooler he is , the hotter she gets "

פרק 131:

~ ' רגע לפני.'~

***********

שלום שלום שלום, ותודה תודה תודה!
על כל התגובות והדירוגים! אתם מדהימים כתמיד, ואם לא אתם לא היינו מגיעים לכאן.
אנחנו לקראת הסוף-אמת.
סליחה שלקח לי הזמן להעלות את הפרק, לא הצלחתי להסתדר עם הכתיבה שלו ואני עדיין לא ככ מרובה ממנו אבל אני מקווה שתאהבו למרות שהשיכתוב שלו לא היה מוצלח בעיניי ^^"
אני עומדת להעלות את ההפתעה שלנו, מקווה שתאהבו!
מקווה שתאהבו את הפרק!
אני מקווה תקוות וחולמת חלומות על הפרקים הפרקים והמטורפים שיש לסיפור הזה.

האוסטים שחברתי לפרק כל כך מתאימים אוף, אבל לצערי עוד לא יצא לי לראות מדוקה מגי'קה. XD 

אוהבת המון, ומחכה לשמוע מכם :)
***********  

    " אני צריכה לדבר איתך על משהו." איקו לוחשת לאקורו, שמסובבת אליה את מבטה.

"מה קרה?" היא שואלת בטון מהול בדאגה,

איקו משפילה את מבטה ועוטפת את מרפקה בכף ידה.

"ז-זה.. אנחנו צריכות לדבר על זה בצד." היא בקושי מדברת בעוצמה שאקורו תוכל לשמוע בה.

אקורו מהנהנת, ואז מתחילה להתקדם אחריה כשהם מתרחקות מהמדורה שכולם עושים רעש סביבה.

הם מצאו קרחת יער בה יכולו לנוח, לפני שהם יצטרכו לעזוב.

כולם מפצים על הזמן שלהם בנפרד, בזמן שמוחה של איקו עסוק במחשבות.

היא יודעת שלעולם לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפצות על הזמן שהייתה בנפד מהאנשים היקרים לה.

"מה קורה איקו?" אקורו נעצרת לבסוף.

איקו מרימה את ראשה, ושמה לב שהן התרחקו הרבה.

"אה! אוי, סליחה. פ-פשוט א-אני.. לא שמתי לב." היא מגכחת בעצבנות, ואז ננעלת במבטה על עינייה של אקורו.

אקורו מרימה גבה, ופניה מרצינות.

"את מתנהגת ממש מוזר מה קורה לך?" היא שואלת.

"אם זה בגלל שאת דואגת שתמותי, את יודעת שזה לא יקרה ושאנחנו לא ניתן ל-"

"זה לא זה." איקו משקרת חלקית.

היא נושפת אוויר, ואז מרימה את ראשה באחת.

"סאנג'ו הוא לא באמת אבא שלך ושל אוני. "

אקורו ממצמצת לרגע, וגבותייה מתכווצות.

"מ-מה?"

"א-אני.. אל האש אמר לי את זה.." איקו מגמגמת,

לפתע חיוך עצבני מצטייר על פניה של אקורו, והיא מגכחת.

עינייה של איקו נפערות.

"הייתי צריכה לדעת את זה כשיוקאי כמעט הרג אותי והוא אפילו לא בא לראות אם אני בסדר. ידעתי שאני רק עוד כלי במשחק שלו, וחשבתי שהוא חסר לב כי אני הבת שלו. מסתבר שאני לא. אולי זה קצת מקל עליי. " אקורו מודה, אבל עינייה נראות אפלה.

איקו מרגישה את ליבה מכביד. היא לא הייתה רוצה לחיות חיים בהם אין מישהו שדואג לה.

"ואח שלי?" היא שואלת אחריה שתיקה קצרה.

"הוא באמת אחיך." איקו מודה.

אקורו משפילה את ראשה, ובולעת את רוקה.

"הוא.. היה זה שאמר בואי נברח." אקורו לוחשת.

"מה?" איקו שואלת באי הבנה גמורה, כשהיא מנסה לקשר את המילים שאמרה אקורו.

"אוני.. אחי.. הוא היה זה שהציע שנברח מאבא שלי, כשהיינו קטנים. כשסיברתי ופחדתי.. הוא הבין. והפסיק לנסות. ועכשיו כשברחתי.. חשבתי אולי הוא יבוא איתי.. אולי הוא ישתנה, אבל.."

אקורו מרכינה את ראשה.

"הוא נשאר." היא מוסיפה. " הוא כל כך השתנה, משהו בו נעלם. הוא נהייה אחר, ואני.. אני הערצתי אותו תמיד אז חשבתי שמה שהוא עושה הוא טוב."

הדברים מחלחלים אל מחשבותייה של איקו, והיא נזכרת במילותיו של קאסאשינטו.

"אני מניחה שהוא בחר בדרך הלא נכונה, אבל אנחנו יכולים לתקן את זה." איקו אומרת, ואקורו מרימה את ראשה.

"באמת? למרות כל מה שעלינו לעשות?" אקורו שואלת בהלם.

"בוודאי. אני אעזור לך, אחרי המלחמה, יחד, נחזיר את אח שלך לדרך הנכונה." איקו מחייכת.

לפתע אקורו קופצת על איקו בחיבוק, " תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה! תודה!" אקורו צועקת הרבה יותר פעמים ממה שהיא צריכה.

~