איקו

פרק 129

" . The cooler he is , the hotter she gets "

פרק 129: 

~ 'תכנון לא מכוון.'~

***********

שלום שלום שלום לכולם!
היום, אני די מתה מבפנים.
הפרקים האלה הם יותר מידי בשבילי למרות שידעתי שאני צריכה להגיע ולכתוב אותם.
זה החלקים העצובים של הסיפור במיוחד כשאני יודעת איך הוא עומד להסתיים XD
סתם סתם, תרגעו. הכל בסדר. אבל אני לא מתכוונת לשתף אתכם בסוף שאני מתכננת אתם תצטרכו להיעזר בסבלנות (בבכי) אבל בסבלנות.
מבטיחה שבסוף הכל ישתלם!
תודה על כל הדירוגים והתגובות שלכם!
אני מקווה שתשאלו אותי שאלות! אני ממש אשמח לענות!
הפרוייקט כמעט גמור, והוא יהיה מדהים! מבטיחה!
ועכשיו, לפרק :D

  ***********  

    איקו מביטה באבן, וכמעט מועדת כשהיא לא מבחינה בשקע שבאדמה.

היא מחייכת מאוזן לאוזן בזמן שהיא חושבת איך היא מחכה לראות את התגובה של יוקאי, וקצת חוששת שייכעס על מה שעשתה.

כשהיא מרימה את ראשה היא מבחינה בעשן מתיימר באוויר.

עינייה נפערות, ומצחה מתקמט.

"לעזאזל!" היא צורחת, והאבן כמעט נופלת מידה כשהיא מניעה את רגליה לתנופה המהירה ביותר שהיא יכולה להשיג.

היא חוצה את דרכה בין השיחים והעצים, מתנשפת ומועדת כמה פעמים בדרך.

"יוקאי!" היא צורחת את שמו כשהיא עוקפת את העצים האחרונים.

ואז היא מיד נעצרת.

עינייה נפערות, והיא בולעת את רוקה.

"יוקאי! יוקי!" היא צורחת את שמם, ומביטה לצדדים.

היא מזיעה, מתנפשת,מוחה מעורפל וליבה פועם בחזקה מהלחץ ומהריצה.

כל הכפר עולה בלהבות.

נראה כי הכל ריק, ושאין אנשים, אבל אין אף בית שנשאר עומד מסביב.

"יוקאי! יוקי! נוריקו! ריוג'י! דאיסאקי, אקורו?! יאהירו, סטצו?!" היא צורחת את שמם אחד אחרי השני כשהיא רצה בין הבתים הנשרפים.

"לעזאזל!" היא צורחת כשכמעט נופלת עליה קורה בוערת.

היא רצה לכיוון האכסנייה, וממשיכה לצרוח את שמותיהם.

כשהיא מגיעה לאכסנייה היא נעצרת, ומתבוננת באכסניה שנשרפת למולה.

"מה לעאזאל עשית סאנג'ו?!" היא צורחת לאוויר בכעס.

עיניה כמעט יוצאות מחוריהן בכעס.

"לעזאזל לעזאזל.." היא ממלמלת ומתקדמת אל האכסנייה.

היא מרימה את ידיה ומגנה על עצמה בעזרת כוחותייה מהאש, מנסה לכבות חלק ממנה בדרך, מחפשת אחר שרידים.

"אין מצב שקרה לכם משהו.. אין מצב.. " היא ממלמלת כשהיא מחפשת על הרצפה.

אבל אז היא נושפת לרווחה כשהיא מבינה שאין אף גופה באיזור.

כולם הספיקו לברוח בזמן, והיא יודעת שזה בזכות האנשים שיקרים לה.

בעודה מתחרטת שזלזלה בחבורה, היא מרימה את ראשה ובולעת את רוקה, נושפת את האוויר שהיא מצליחה למצוא בזמן שהיא יוצאת מהאכסנייה.

"לעזאזל!" היא צועקת בפעם העשירית כשהיא נעצרת לרגע, מעכלת את המתרחש.

היא מביטה לצדדים, ואז נאנחת כשהיא מגיעה להחלטה.

" בבקשה תהיי איתי אימא." היא מתחננת אל השמיים.

~

"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!" איקו צורחת כשהיא רצה ביער.

כבר לא אכפת לה מה יהיו התוצאות אם תגיע לארמון לבד,

כבר לא אכפת לה מה יהיו התוצאות אם לא תצליח.

היא חייבת לנסות.

היא נעמדת מול הארמון, מתנשפת ומתנשמת.

"לעזאזל.." היא ממלמלת שוב.

היא מתקרבת אל השער, אבל אז עיניה נפערות. הוא פתוח לגמרי.

הם חיכו לה?

היא מביטה לצדדים, ואז עוצמת את עיניה ומנסה לחוש משהו.

היא פוקחת אותן וגבותיה מתכווצות.

היא לא מרגישה דבר.

"איפה אתם?" היא שואלת את עצמה, ואז נכנסת, עוקפת את השער.

היא מתקדמת את הקילומטרים המפרידים בין השער לכניסת הטירה האחורית שדאיסאקי הכיר לה.

היא פותחת את הדלת ומציצה פנימה, מוודא שאין אף אחד.

אבל תחושה מוזרה מציפה אותה.

איקו מתחילה להתקדם באיטיות במסדרונות, ולאט לאט ההבנה מתחילה לחלחל בה אחרי אין ספור חדרים ריקים.

אין אף אחד בטירה.

"הם כבר.. הלכו?" היא שואלת את עצמה.

"לא יכול להיות שכולם נטשו את הטירה כדי להילחם. זה לא הגיוני. אלא אם כן.." היא חושבת לעצמה שהאפשרות שכל האנשים בכפרים מתכוונים למרוד עלתה. אבל במהירות מבינה שאין סיכוי שזה נכון.

ואז היא מבינה שעליה לחפש את השאר.

"אבא! אבא!!! נאו, הינורי, אקיטו?! אתם כאן?!" היא צורחת כשהיא רצה במסדרונות החשוכים העשויים מאבן.