סיוט או מציאות? / הושלם

פרולוג

***

"מאור לוי" שמו נשמע בברור בין כל הרעש והבכי מר.

יבבה ברחה מפי ללא שליטה ומיד אחריה הדמעות חזרו להציף את עיניי ללא רחמים.

ידיי מיהרו לכסות את פניי מסרבות להראות לכל העולם את הכאב הגדול שרואים כשמסתכלים עמוק לתוך עיניי.

יד רכה הונחה על כתפי ושלחה זרם חום יחד איתה.

"יהיה בסדר אלה" קולה של אמא של מאור נשמע וליטף את הדמעות הקרות שזלגו על לחיי.

הורדתי את ידיי מפניי בביישנות. עיניי בחנו בחשש את פניי אימו השבורות, היא הביטה בקברו האפור ועינייה היו עצובות.

"אמן"

זרם הדמעות נחלש, את הדמעות הבודדות שנשארו מתחת לעיניי ניגבתי בעזרת אצבעותיי הקרירות והדקיקות שהיו מעוטרות בטבעות כסף רבות. שאחת מהן, החשובה מכל היא טבעת הנישואים שלנו.

ידעתי שזה שקר, ידעתי שלא יהיה בסדר.

הריי הוא מת! מאור שלי מת ולעולם לא ישוב.

לעולם לא ארגיש שוב את נשימותיו החמות על גופי, לעולם לא ארגיש שוב את מגעו המשכר על עורי, לעולם לא אשמע שוב את קולו הנמוך באוזניי, לעולם לא אשמע שוב את עקיצותיו, הוא לא יחזור בשלמותו שוב לעולם.

ההלוויה נגמרה.

עשרות אם לא מאות אנשים התקדמו אל עבר יציאת בית הקברות בראש מורכן.

נקודות שחורות ומטושטשות הלכו והתרחקו מהמקום בו נערכה ההלוויה, ועיניי, עיניי רק עקבו אחרי אותם אנשים בריקנות מוחלטת. הן חיפשו דרך לצאת מהסיוט הנורא, חיפשו מעט סדר בכל הבלגן- הן חיפשו את מאור שלי.

הנקודות הקטנות לאט לאט הצטמצמו עד שנעלמו לגמרי.

גוש הדמעות במורד גרוני ניסה להיבלע אל תוך חלל גופי הריק ללא הצלחה.

נעמדתי מול קברו חסרת אונים. מצפה לחיבוקו החם, לליטופו המנחם, למבטו הרך ולחיוכו הכובש.

אך כלום לא השתנה חוץ מרוח קרירה שנשבה על פניי באכזריות אשר איימה לשבור אותי גם היא.

אכזבה טהורה חלפה מול פניי, התגרתה בי והשאירה בי כאב כזה שלא הרגשתי מעולם.

התהלכתי מלאה במחשבות אל כיוון היציאה, מאותה היציאה שממנה יצאו אלפי אנשים ללא חלק מלבם, כמוני.

אותם אני יצאו בוכים, פגועים, עצובים ומבולבלים אך ובעיקר מלאים בשאלות או בתשובות לא מספקות, כמוני.

התיישבתי במונית הלבנה חסרת כוחות, השטתי אל עבר הנהג הזקן את שטר 100 שקלים. סגרתי דלת המונית במהירות, לא נתתי לרוח הקרה להקפיא את ידיי למשך זמן רב.