***
אני פוקחת את עיניי אל עייפות נוראית.
במשך כל כך הרבה זמן לא ישנתי יותר משעה רצוף בלילה.
אלו היו הסיוטים שהתגברו והבנים שבכו. בעיקר אלמוג אבל לא יכולתי להאשים אותו, זה היה משהו שפגום אך ורק בי.
הפעם מאור לא קרא לי בוגדת. הפעם הרגתי את ילדיי.
היינו בים. אני, הוא, אלמוג וריף. ממש כמו כל משפחה רגילה.
הוא הלך להביא קרטיבים בזמן שאני ישבתי ובהיתי בנוף בשתיקה.
כשהוא חזר הוא לא ראה את הבנים.
הוא צעק את שמם אבל הם לא הופיעו.
הוא הביט בי בזעם והתקדם לכיוון הים. הוא מצא את הגופות שלהם מיד אחרי שהם טבעו.
זה הפך לנורא.
הוא האשים אותי במוות שלהם אבל יותר מכל הוא האשים את עצמו. הוא האשים את עצמו על כך שנתן לי להביא ילדים לעולם כשאני לא מצליחה לטפל בעצמי.
אני בכיתי בהיסטריה והוא סטר לי.
הבכי של אלמוג מעיר אותי משקיעה במחשבות וגורם לי לנגב את הדמעות הדביקות מלחיי.
"אתה אכלת לפני עשר דקות. האם הבכי הזה הוא בכי של פינוק, כאב בטן או צרכים?" אני שואלת אותו.
הוא שותק.
למה ציפיתי?
אני מחליטה לעשות מעשה. אני מורידה את מכנסיו ופותחת את החיתול שלו.
שיט.
תרתי משמע.
אני אוטמת את אפי בעזרת אצבעותיי, מורידה את חיתולו ממנו ומנקה את האיזור בעזרת מגבון לח. מעט משחה והוא כמו חדש.
"עכשיו תוכל לתת לי עוד שעה של שינה?" אני מביטה בו בשאלה כשהוא מביט בי בחזרה.
הוא מוציא את לשונו ומחייך.
"אז חצי שעה?" אני שואלת אותו בתחינה.
הוא מעביר את כף ידו הקטנה על פניו ומתמתח בידיי. פיהוק קטן והוא עוצם את עיניו.
"גם חצי שעה זה יותר ממספיק בשבילי" אני ממלמלת במירמור, מנסה לשכנע את עצמי.
אני חוזרת לשכב על הספה בחדרם לאחר שאני מניחה אותו במיטתו ועוצמת את עיניי.
בדיוק באותו הרגע ריף מתחיל לבכות.
אלוהים.
תקח אותי.
***
כשאני פוקחת את עיניי ומתעשתת על עצמי אני כבר לא מבחינה בבנים.
אני קמה בבהלה ומתקדמת לכיוון הסלון של שון.
אני פוגשת בדניאל ובנועה שמאכילים את הבנים בחיוך. בזמן שערן ואלירן מביטים בהם בהלם מוחלט.
YOU ARE READING
סיוט או מציאות? / הושלם
Romance*** אלה לוי (או אליסון ווקר) היא עורכת דין לעיניי משפחה בת 26 שביום בהיר אחד נאצלת לקבל את אובדן בעלה, איש הקבע מאור לוי. חלומותיה מתנפצים בזה אחר זה במהלך נערותה והיא חווה אובדן נוסף אך הפעם הוא שונה, כואב ומרסק יותר. היא חווה שיברון לב נוראי ומטלט...
