סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 37- המוח שלי בדיליי

***

"כבר..." אני ממלמלת.

אני פותחת לנועה את הדלת ומתחילה להתנשם בכבדות.

"אין לך מושג מה זה תאומים שבועטים בך בכל שנייה בערך כי כל מה שהם רוצים זה לצאת" אני מתלוננת בין נשימה לנשימה כשאני רואה את החיוך המשועשע של נועה מרוח על פניה.

"רק עוד חודשיים, את כבר בתחילת חודש שמיני. מה זה בשבילך עוד חודשיים?" היא שואלת ומחבקת אותי בחוזקה.

"עוד פעם הוא שלח אותך לעשות לי בייביסיטר?" אני מגלגלת את עיניי ומתיישבת לצידה.

"די נו, הוא דואג לך" היא מגחכת ומתמחת. היא מורידה את משקפי השמש שלה ומחזירה אותן אל תיק הצד הקטן שלה.

"אני יודעת. אני סתם צוחקת." אני ממלמלת ומביטה בה כשחיוך קטן ומאוהב מרוח על פניי.

"איך אתם? הכל בסדר בניכם?" היא נשענת על אחת מהכריות ומחכה שאדבר.

אני משעינה את מרפקי על הקיר, מניחה את הזרוע שלי על משענת הספה ומביטה בה ברצינות כשהיא יושבת מולי.

"יותר מבסדר. הוא כל הזמן דואג לי כאילו אני חולה במשהו סופני. ההיריון הזה הוא פשוט הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.." אני פולטת כשחיוך מטופש מרוח על פניי.

"את יודעת מה הכי מצחיק? שאת רצית להפיל אותם עד לפני שנייה וחצי" היא כועסת עליי ומכה את אחת מרגליי.

"כן, אני יודעת. הייתי קצת מטומטמת." אני מגחכת ומחזירה לה.

"רק מטומטמת?" מאור מתערב בראשי כשגבתו מורמת בזילזול.

"תשתוק" אני צועקת בקול רם, לא רק בראשי.

"קרה משהו?" נועה נבהלת.

שיט.

"מאור. הוא בראש שלי כל הזמן. הוא קורא לי בוגדת" אני לא מצליחה להתאפק ומספרת לה. משהו לא בסדר.

"דיברת על זה עם הפסיכולוג שלך?" היא בודקת.

"ברור..."

לא בדיוק.

"בכל מקרה. שון מדהים אבל אני מפחדת שאני אפגע בו." אני מספרת כדי לשנות נושא.

"מה זאת אומרת?" היא שואלת ומתרווחת על הספה, זה קונה אותה.

"אני חושבת שרק המוח שלי עובד ככה אבל אחרי המוות שלי אימא שלי פשוט הפסקתי להרגיש במידה מסוימת. המוח שלי היה מנותק מהגוף שלי. לא הרגשתי כלום אבל המשכתי לצחוק, לבכות ולכעוס כאילו אני באמת מרגישה שמחה, עצב או כעס. אני לא יודעת להסביר את זה, זאת תחושה מוזרה. את מרגישה אבודה וריקנית, את כל כך מבולבלת ואת מרגישה כאילו כל העולם סוגר עלייך." אני מנסה לתאר משהו.

"לא ידעתי שהרגשת ככה.." נועה ממלמלת בכאב ומתקרבת אליי מעט.

"כשהכרתי את מאור הוא פשוט עזר לי להעלים את ההרגשה הזאת לאט לאט. התחלתי להרגיש פעם נוספת. הריקנות לא נעלמה לגמרי אבל הגוף שלי והמוח התחילו להתחבר." נשמתי עמוק והמשכתי את דבריי בכאב.