סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 5- הורמונלית

***

השעון המעורר מצלצל ומודיע על בואו של השחר.

למרות וגם בגלל הרצון העז שלי לקבור את עצמי עמוק בתוך המיטה מתחת לסדינים אני מחליטה לקום ולהתחיל את שגרת הבוקר המעורערת שלי.

אני הולכת לכיוון חדר האמבטיה שלי מסוחררת לחלוטין אך נחושה להוכיח לעצמי ולעולם שאני כן דואגת לעצמי.

לאחר שאני מגיעה ליעד בהצלחה ההבנה שאני צריכה לצחצח שיניים ולשטוף פנים נוחתת עליי.

"אין לי כוח" אני ממלמלת למראה בעצבים אך אני שוטפת את פניי בכל זאת.

אני מעבירה את ידיי הרועדות על נמשי וסורקת את פניי החיוורות. עיניי החומות בעל הגוון הצהבהב תמיד הרתיעו אותי מפני שנמשיי הדהויים אף פעם לא התאימו להם ושערי השטני אף יותר.

תמיד שנאתי את פניי אבל אף פעם לא הענקתי להן יותר מדי חשיבות.

הייתי מכסה את נמשיי עם שכבת מייקאפ דקה, את השקיות הגדולות שמתחת לעיניי תמיד כיסיתי בשכבה נכבדת של קונסילר שתאם לגוון עורי הבהיר, את עיניי תחמתי במסגרת דקה של איילנר שעיצב אותן ולריסיי הענקתי מסקרה שתאריך אותם.

אבל היום החלטתי לא להתאפר בכלל. לא היה בי הכוח הנפשי להשקיע בעצמי יותר מדי.

אני נכנסת למקלחת, נותנת למים הקרים לעטוף את גופי ולהעניק לי את תחושת הסיפוק.

אני משפשפת את גופי עם סבון הגוף בעל ריח טוב שמעניק לגופי תחושה של ניקיון ומעלים את ריח הזיעה מעלה הצחנה ממני.

המים הקרים שוטפים את הסבון במהירות והפקעת המרושלת שעל ראשי נרטבת גם היא. אני פורעת את שערי בעדינות על כתפיי וסוגרת את ברז המים.

אני כורכת סביבי את המגבת הדקה ויוצאת מחדר המקלחת כדי שאוכל להתלבש. האדים החמים מתפזרים ומתמזגים עם האוויר הקריר שבחדרי.

אני סורקת את ארוני במטרה למצוא חולצה לבנה מכופתרת ומכנס מעצבים שחור. צילצול טלפון קוטע את חיפושי ואוטומטית אני ממהרת אל האמבטיה כדי להשתיק את הצילצול הנורא.

"לא זכות לי שהוא כל כך נורא" אני ממהרת להגן על עצמי ממחשבותיי בדרכי לחדר המקלחת.

"אני למטה" קולו הצרוד של שון נשמע מבעד לקו הטלפון.

"מה זאת אומרת?" אני שואלת בחוסר הבנה.

"אני מתחת לבית שלך, תרדי למטה, אני אאסוף אותך לעבודה" שון מסביר ברוגע.

"חמש דקות" אני ממלמלת בזמן שאני לובשת את חולצתי המכופתרת ומכנס המעצבים בזריזות.

"חמש דקות של גבר או של אישה?" הוא שואל.

"של גבר" אני משיבה בשעשוע.

"שם לך סטופר, להתראות" הוא מנתק.