סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 27- ה-פרידה

***

אני עומדת מול קיברו, הרוח הקרירה פוגעת בפניי ומפזרת את שערי על פניי.

דמעה זולגת במורד לחיי ואני מבינה שזה הזמן שלי להתחיל לדבר.

אני עוצמת את עיניי, נושמת נשימה עמוקה, פוקחת את עיניי ומביטה בקיברו פעם נוספת, הפעם פחות נסערת.

חשבתי הרבה על מה אגיד לו אך עכשיו, כשאני עומדת מולו אני מרגישה חשופה מדי.

כאילו הוא יכול לקרוא את רגשותיי כך שאני לא מסוגלת להגיד שום דבר מלבד מילה אחת שתצא מפי עם דמעה בעוד כמה דקות.

אני חושפת בפניו את הקעקוע שלי באיטיות. מסירה את התחבושת בכאב מייסר, חושפת כל אות בנפרד.

ליבי דופק במהירות

בום.

בום.

אני שומעת את דפיקות ליבי המהירות, התחבושת נופלת מידי, כעת היא נמצאת על הריצפה עד שרוח קרירה תקח אותה בחוזקה אל דרכה.

אני מביטה בקעקוע שלי ודמעה נופלת עליו. היא מתגלשת על ידי ונופלת על קברו.

שאא הדמעות תקועות בגרוני. אני מרגישה שברגע שאפתח את פי, אבכה.

"להתראות" אני לוחשת והדמעות לא מאחרות לבוא.

אני מתהלכת באיטיות אל כיוון היציאה מבית הקברות, נזכרת ביום ההלוויה, נזכרת בנקודות השחורות שנעלמו לאט לאט.

עכשיו אני אחת מהן, אחת מאלה שכואב להן אך מסרבות לקבל זאת, אחת שכואב לה.

הקור חודר אל עצמותיי, רגליי מתקשות לנוע, ראשי מסתחרר והדבר היחיד שמנחם אותי זאת העובדה שזה נגמר.

אני יושבת במכוניתי, בוהה בבית הקברות שנמצא מטרים ספורים ממני ורועדת, רועדת מפחד.

מהיום את לבד.

כל מה שאני רוצה להרגיש כרגע זה את ידיו החמות עוטפות אותי, את חיבוקו המנחם מחמם אותי ואת קולו הכובש אומר שיהיה בסדר.

חיוכו חרוט בזיכרוני והכאב? הכאב גדול.

***

"איך את?" שון שאל בדאגה לאחר שאני סוגרת את דלת הבית אחריי.

"חיה" אני ממלמלת בחוסר סבלנות, ממלאה כוס זכוכית שקופה במים ולוגמת ממנה במהירות. אני שוטפת את הכוס והולכת אל חדרי בעייפות.

אני נכנסת אל המקלחת, מורידה מגופי את הבגדים, נעמדת מול המראה ובוחנת את בטן ההריון שלי.

אני מלטפת אותה בעזרת ידי הרועדת בעדינות ובפחד.

"מהיום אלו רק אתם ואני" אני לוחשת ומחייכת חיוך מאולץ.

זרם המים הקרים שוטף את גופי ובעיקר את שארויות התסכול והייאוש שעוטפים את גופי כל יום מחדש.