***
ימי השלושים חלפו.
הבנים השתחררו ממש לא מזמן בגלל שנולדו לפני הזמן והיו זקוקים לעבור כמה בדיקות נוספות כדי לשלול מחלות אחרות.
החגיגה הגדולה הגיעה, הברית.
הבלונים הכחולים מסודרים באולם. הממתקים מסודרים בכדים גדולים. הרב כבר הגיע והאורחים משבחים.
אני מרימה את אחד מהם ומלטפת את רגלו של השני אשר נרדם בעגלה.
והפעם, אחרי הרבה מאוד זמן אני מרגישה מעט אושר. מעט שמחה. למשך כמה שניות אני כבר לא מרגישה אבודה. ואז הכל מכה בי בחזרה, הוא לא כאן.
"את רוצה שנצלם אתכם?" אחד הצלמים שואל.
"בשמחה" אני ממלמלת ומתיישרת מהבהיה הממושכת שלי בעגלה.
אני מחייכת אל המצלמה אבל בפנים אני מרגישה ריקה.
שון מצטרף לכמה מהתמונות ומחייך כשהוא מרים את התאום השני.
"אותך אני הכי אוהב" הוא אומר. הוא מרים אותו באוויר ומניח נשיקות על ביטנו.
הצלם כמובן לוכד הכל.
לורן מצטרפת לתמונה כשהיא אוחזת באחת מידיי בזמן שהשנייה מנענעת את העגלה לאחר שהכנסתי את התינוק לתוכה.
אני מבחינה בדניאל שהגיע מלווה באימו ואחיו. אני יודעת איך זה לאבד בן זוג אז אני לא שואלת אם הכל בסדר.
"איך הולך לך?" אני שואלת את אימו ברוך.
"הרבה יותר טוב" היא מחייכת אליי חיוך קטן שנראה די אמיתי.
"אני שמחה לשמוע.." אני מחייכת אליה ובוהה בבני ששוכבים בעגלה בנחת.
אחיו מתקדמים לכיוון שולחן המתוקים בזמן שאחד מהם מרים את לורן על כתפיו כשהיא אוחזת באחד מבלוני ההיליון המעוצבים.
אף פעם לא היה לי מושג מהי משפחה עד שילדתי את שני בניי.
זה מדהים איך שני יצורים קטנים יכולים בשנייה לשנות את חייך.
אני סורקת את האולם ומבחינה בעיניו הגדולות.
שיט.
"אתה הזמנת אותו?" אני שואלת שון בעצבנות.
לא תכננתי שהוא יהיה פה.
ממש לא תכננתי שהוא יהיה פה.
הוא מתקדם לכיווני כשידיו טמונות בכיסיו.
"חשבתי שאתה לא רוצה שאני אכנס ואצא מהחיים שלך.." אני עוקצת אותו ומנענענת פעם נוספת את העגלה.
"די אלה. לאף סבא לא מגיע לא לראות את הנכדים שלו.." שון מניח את ידו על כתפי בזמן שהוא מנסה לרסן אותי עם מילותיו. אני מתנערת ממגעו במהירות.
YOU ARE READING
סיוט או מציאות? / הושלם
Romance*** אלה לוי (או אליסון ווקר) היא עורכת דין לעיניי משפחה בת 26 שביום בהיר אחד נאצלת לקבל את אובדן בעלה, איש הקבע מאור לוי. חלומותיה מתנפצים בזה אחר זה במהלך נערותה והיא חווה אובדן נוסף אך הפעם הוא שונה, כואב ומרסק יותר. היא חווה שיברון לב נוראי ומטלט...
