סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 36- לא התכוונתי

***

"אני חושבת שהשלב הקשה ביותר באובדן הוא ההבנה שהכל צריך להמשיך כרגיל.

הוא נפטר, ביקרתי בקיברו, הוא כבר לא חלק מחיי אך אף אחד מלבדי לא רואה את זה.

אנשים ממשיכים למלא את הקניון, ילדים ממשיכים להתרוצץ במגרש המשחקים, מסיבות ממשיכות להתקיים במועדונים ורק הנשמה שלי קוראת לי להפסיק להמשיך.

אני רוצה לצעוק לכולם לעצור. אני רוצה להפסיק את כל מה שהם עושים אבל אני לא מסוגלת. הרי זה לא הגיוני. אנשים לא מכירים את מאור שלי, אנשים לא מכירים בסיבה שבה המלאך השומר שלי נעלם מהעולם והכל ממשיך כרגיל.

אני מוצפת בכאב מייסר בזמן שאנשים מלאים בשמת חיים, איך זה הגיוני?

אלוהים.

הם מחייכים, מחבקים ומנשקים בזמן שנשמה העצובה שלי קוראת לעזרה.

אז תצילו אותי אנשים, תתנו לי להאחז בכם ותלמדו אותי איך להמשיך, תלמדו אותי איך להרגיש."

אני סוגרת את מחברת הכתיבה שלי ונאנחת. השעה 4:32 בלילה. אני עוזבת את המיטה באיטיות כדי לא להעיר את שון.

בדרך כלל הצירים תוקפים אותי לקראת הבוקר ומעירים אותי מעוד סיוט נורא שקשור למוות של מאור.

אני יורדת למטבח, מוציאה כוס זכוכית גדולה מהארון וממלאה אותה במים מהתמי ארבע.

הראש שלי מסתחרר.

ממש לאחרונה נכנסתי לשליש השלישי, שבוע 28 או בקיצור, תחילת חודש שביעי.

בדיקת העמסת הסוכר יצאה תקינה. היא הייתה הבדיקה היחידה שהלחיצה אותי מפני שפחדתי שאני מעתה ואלך אהיה מודעת שאני בסיכון גבוהה לחלות בסכרת בעתיד. זה לא קרה.

הבנים בסדר. לא משגעים אותי יותר מידי כמו בשבועות הראשונים.

הם בועטים בי מידי פעם כדי לסמן לי שהם בחיים. זה בסדר מבחינתי, זה די מגיע לי.

חשבתי שאני ומאור זה לתמיד. מהתיכון לחתונה, ומהחתונה לקבר. בסופו של דבר, הוא שם. לבדו. אחרי החתונה אבל הרבה לפני שתכננתי להגיע לקבר.

זה מצחיק.

אני ומאור תמיד דיברנו על חתונה. וכמובן שאחרי שהתחתנו, החלו דיבורים על ילד. הוא ממש תכנן את חיינו בזמן שאני התנגדתי לשינויים האלה.

הוא סיפר על היריון, לידה וברית ראשונה שתוביל לשמחה גדולה.

הייתי בת 24, כל מה שרציתי הוא להצליח בתור עורכת דין. הדבר הכי קרוב לילד היה כלב. לבסוף, התפשרנו על שוגי.

התאהבנו בה אבל זה עדיין לא הספיק לו.

הבטחתי לו שברגע שיגמור עם הקבע אני אכנס להיריון.