סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 32- אהבה?

***

"כשאני עומדת מול המראה ומביטה בדמות שעומדת מולי אני רואה את החבולה הגדולה שהייתה ממוקמת על כתפי למרות שנעלמה כבר מזמן, לאחר שמספיק זמן עבר.

רק צלקות אחדות נשארו לקשט את גופי אך זה מרגיש כאילו יש על גופי יותר ממאות פצעים פתוחים שמאיימים לבלוע את רגשותיי אל תוכם.

כל מילה פוגענית שאבי תיאר אותי בעזרתה גרמה לשטח קטן בליבי להישרף עד שלא נשארו יותר שטחים פנויים לשריפה וליבי הפך לאפר והתפורר.

אני עוצמת את עיניי כדי להפסיק להביט בעצמי ופוקחת אותן שוב כדי לראות משהו אחר, את אלה בת ה26.

בן אדם שבור, אבוד ומבולבל שאפילו מבחוץ לא נראה חזק.

הנפש שלי מרוסקת לחלוטין.

הריקנות ניצחה במשחק הארור ומחקה את רוב אהבותיי. היא הותירה שובל של רגשות על הריצפה שיצר אדם שאיבד את כולם. היא נטשה אותי אבודה, בודדה ומלאה בריקנות אין סופית.

היא הותירה בן אדם חסר אונים מאחור ופנתה אל דרך חדשה. דרך שכוללת כאב בלתי נסבל."

במשך הימים האחרונים לא הפסקתי לכתוב אפילו לרגע. מחברת הכתיבה שלי הייתה זמינה לי בכל רגע והעט השחור נח לצידי.

התחמקתי משון לגמרי. תירצתי את העדרותי מהבריכה, הטיולים והארוחות המשותפות ככאבי הריון של תחילת שליש שני, בכל זאת אני כבר באמצע חודש רביעי.

נועה הבינה שמשהו לא בסדר אך הניחה לנפשי.

אני אורזת את המזוודה שלי ושל אופק בזמן שהוא שוכב במיטה הזוגית ומתכתב עם מישהו בטלפון.

אני מכחכחת בגרוני, מסמנת לו לעזור לי. אנחנו סוגרים את המזוודה ומתקדמים לדלת החדר ביחד איתן.

אני מניחה את המפתחות בידו של אופק. הוא סוגר את הדלת ומכניס אותן בחזרה לכיסו.

אני יורדת ללובי בזמן שאופק מוריד לנו את המזוודות. גל, לורן ודניאל מתייבשים בספה לצידי בזמן שנועה, שון ואופק מחזירות את מפתחות לחדר בקבלה.

"למה לא היית איתנו בטיול אתמול?" לורן שואלת באכזבה.

"אני לא מרגישה טוב" אני משקרת אך בוחרת להגיד זאת ברכות.

"אני מצטערת, פעם הבאה אני אצטרף אליכם" אני מחייכת.

"הטיול היחידי שיהיה בפעם הבאה זה הטיול במחלקת לידה באיכילוב" דניאל פולט וצוחק ביחד עם גל.

"לא נכון, אני תמיד מצטרפת לטיולים הטיפשיים שלכם" אני אומרת.

"לא כשאת בהריון נשמה" גל צוחק וטופח על כתפי.

"את בקושי זזה עכשיו, אז מה יהיה בחודש שמיני?" דניאל עוקץ.

נועה, שון ואופק מתקדמים לעברנו.