סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 26- בלתי נסבלת

 ***

אני נוסעת בזהירות חזרה לביתו של שון, ביתי החדש.

אני נכנסת אל הבית בשקט, מביטה בשון בוהה במשחק הכדורגל שמשודר בטלוויזיה.

הוא מסיט את מבטו אליי ושואל בדאגה, "איך את מרגישה?". 

"בסדר" אני ממשיכה לסנן באדישות והוא נאנח בייאוש, הוא מתייאש ממני.

העצבים בגופי מתחממים.

הוא חוזר להביט בטלוויזיה ונאנח בייאוש וזה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי לגרום לעצבים שלי להתפרץ.

"מה הבעיות שלך? אמרתי בסדר. מה הבעיות שלך לקלוט שאני בסדר? גם לי יש ימים שאני מרגישה בהם בסדר. אתה בלתי נסבל, במקום להגיד מה שאתה חושב אתה פשוט שותק. אז תגיד כבר מה שאתה חושב עליי, תגיד שאתה חושב שאני משוגעת ושאי אפשר להתמודד איתי. פשוט תגיד את זה ותעזוב אותי, אף אחד לא הכריח אותך להתמודד איתי" אני צועקת עליו.

הוא מסובב את ראשו אליו, מתקרב אליי ותופס בידי בחוזקה.

"מה הבעיות שלי? תגידי את עיוורת? את הבלתי נסבלת פה, לא אני. את הולכת להיות אמא אלה, תפנימי! את נמצאת בתוך עצמך כל היום, את לא מבקשת עזרה מאף אחד כי את פשוט פחדנית, איך תהיה אימא? איך תישמרי על ילד וילדה קטנה כשאת כזאת אנוכית, כפוית טובה ופחדנית?" הוא צעק בעצבים.

הדמעות הציפו את עיניי.

'הוא צודק' קול בקע מתוכי.

'את אנוכית, משוגעת ופחדנית' 'את לא תוכלי להיות אימא, לעולם לא' עוד קול נדחף לשיחה.

הדמעות זולגות מעיניי ואני רוצה לצעוק על העולם על כך שהכניס אותי למצב הזה, שהכניס אותי להריון הזה.

מבטו של שון מתרכך בשנייה.

"שיט, אלה.." הוא ממלמל בקולו הדואג.

שנאה ואהבה אליו מציפים אותי בו זמנית.

הוא שולח את ידיו אליי ומחבק אותי ואני, קפואה.

***

"אני פה" קולו של מאור נשמע.

אני מגששת באפלה ומחפש אותו.

"אני פה" הוא חוזר על דבריו.

"אני לא מסוגלת" אני מתחילה להיכנע.

"אני פה" הוא ממשיך בשלו, לא מתייחס לדבריי.

החושך עוטף אותי והקור חודר לתוכי, הייאוש מצליח לחלחל עמוק לתוכי, טיפות ממנו מטפטפות ואני מסוגלת לשמוע אותן נופלות עמוק לתוך גופי זו אחר זו.

"אלה אני צריך אותך" הוא קורא שוב לעזרה אך אני לא מסוגלת.

אני נופלת אל הקרקע, מנסה לבכות אך במקום זאת אני צוחקת, צחוק מתוסכל.