סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 29- שישי עם המשפחה

***

לונה פארק, המקום השנוא עליי בעולם.

שערות סבתא בכל מקום, כוס עם ברד פטל שאפשר למצוא זרוקה בכל מתקן, ריח של סוכר שמלווה אותך עד שער היציאה והרעש, הרעש הבלתי נסבל שמגיע עד לקצה תל אביב.

בסה"כ שישי כיף הולך להיות לי.

"אבא אפשר כוס ברד?" לורן שואלת במתיקות.

איך אפשר לסרב לה?

"עלמה את רוצה גם?" שון שואל את עלמה הביישנית. היא מהנהנת בחריצות ומחייכת את חיוכה הקורן.

אני מלטפת את צמותיה ומתקדמת עם הבנות אל דוכן המזון.

"ארבע כוסות ברד" הוא מושיט אל המוכרת שטר של חמישים.

הוא מתקדם אלינו כשכוסות הברד בידו. מושיט לקטנות שתיים מהן ומחייך כשהוא בדרכו אליי עם שתי כוסות הברד הנותרות.

הבנות לפנינו פוסעות אל מתקני הילדים בחשש. אני ושון מחייכים, עוקבים אחריהן ולוגמים מכוסות הברד בהנאה רבה כמו שני ילדים קטנים.

*פלאשבק*

"אני אנצח אותך" אני ממהרת לכוון אליו את מקל שערות הסבתא.

"אל תשקרי לעצמך" הוא חוטף אותו מידי ומכוון את שלו ושלי אליי.

אני פוערת את פי ונופלת על הקרקע בזמן שאני מוציאה באיטיות את בקבוק המים מתיקי ומשפריצה עליו.

הוא צוחק ונופל לצידי.

אני מניחה את ראשי על החזה שלו ומביטה בפניו הרגועות וחיוכו המדהים בשלווה.

"אני אוהבת אותך"

*סוף הפלאשבק*

"אף פעם לא הייתי פה כשהייתי קטנה" התוודתי. שון הביט בי במבט מופתע.

"את רוצה להגיד לי שבחיים לא עלית על מתקני הילדים?" הינהנתי במבוכה , מביטה בכוס ברד הפטל שבידי.

"ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות כרטיסים לפה. הייתי פה בגיל 20 כשיכולתי לממן את זה בעצמי" מילמלתי. שון הינהן וחייך חיוך צדדי קטן.

"בואי" הוא משך את ידי אל מתקן הילדים.

***

"איך היה?" שון שאל אותי בדרכנו חזרה.

"בסדר" לחשתי.

"אם הייתי שומע אותך הייתי מבין מה הסיבה שיש לך פרצוף תחת על הפנים או שאת סתם מכוערת" הוא אמר.

פערתי את עיניי, הוא ציחקק והחזיר את מבטו אל הכביש.

"נוסעים לאבא שלך בערב?" שון מזכיר לי.

אני אני מהנהנת בשקט, מניחה את ראשי על משענת הכיסא בעייפות ומרשה לעצמי לעצום את עיניי לא לפני שאני בודקת שעלמה ולורן נרדמו.