סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 1- זיכרונות

***
חודש עבר, חודש שלם מתחילתו ועד סופו, ימי השלושים עברו במלואם.

השבעה נגמרה מזמן, וכך גם חיי.

שכבתי על המיטה הריקה והבטתי בקיר האטום כשראשי ריק לגמרי.

תחושת בחילה תקפה אותי.

רצתי מיד אל חדר השירותים, נפלתי על הרצפה בייאוש, הכנסתי את ראשי לאסלה הקרה והתחלתי להקיא ולבכות בתסכול.

"עוד פעם?" אליה שאלה אותי כשהיא מחזיקה את שערי הארוך ומלפפת אותו סביב עצמו בזמן שאני יושבת על ברכיי מלאות היבלות ומקיאה.

"כן" אני עונה לה ובלב שלי מיליוני דקירות קטנות שמקשות על הנשימה שלי.

הרמתי את ראשי מהאסלה בזהירות, נזהרתי ללכלך את ריצפת השיש המבריקה.

אליה נראתה שבורה לא פחות ממני. מתחת לעינייה נחו שקיות שחורות שגם להן היו שקיות, עיניי השקד שלה נכבו, שפתייה היו סדוקות ונפוחות ושערה היה מונח על כתפיה פרוע לגמרי.

"תחכי לי בסלון אני אצטרף עוד מעט" ביקשתי ממנה בעדינות.

חיתי שהיא תלך ונעלתי אחריה את הדלת באלגנטיות.

פשטתי את הבגדים מעליי. הרגשתי חשופה אל מול עצמי, מ כאילו אני עומדת מול זרה שמביטה בי בריקנות מוחלטת ורק מחכה שקרב המבטים הזה יגמר.

בחנתי בסקרנות את פניי החיוורות אל מול המראה, מעבירה על פניי את האצבעות הדקיקות שלי.

פניי היו לבנות כמו סיד, עיניי היו אדומות מבכי ושפתיים היו מלאות בחתכים- עומדות להתפורר.

נכנסתי להתקלח, סגרתי את הווילון באטיות מייסרת, הרגשתי איך השניות חולפות להן.

פתחתי את זרם המים הפושרים ונסיתי לשטוף איתם את הכאב הגדול שישב על ליבי, את הכאב הנפשי- את המועקה הבלתי נגמרת.

זרם המים עבר על כל חלק בגופי והחליק על הזיעה הקרה שעטפה את גופי.

הכובד שבלבי לא נשטף ומיד הבנתי שתקוותי לשווא, הבנתי שרק זיעה קרה נשטפת לה מתחת למים הזורמים.

לא התייאשתי וניסיתי את הסבון- העברתי במהירות את ידי עם הסבון הקר על גופי בריקנות מוחלטת.

שפשפתי את רגליי וידיי בחוזקה במטרה לגרום לכאב להתנקות מגופי, מראשי ומלבבי. אך הכאב הנפשי לא נשטף, הוא לא ירד ממני בקלות.

הכובד שנח בלב שלי רק גדל וגדל בכל שנייה שעברה לה.

הייאוש התחיל להטיף לי פעם נוספת אז ברחתי לשטוף את גופי מהסבון המיותר כדי שאוכל לנסות בפעם אחרת.

פילסתי את דרכי מבין אדי המים החמים וליפפתי מסביבי את המגבת הדקה כדי שתגן עליי מפני עצמי.