סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 40- לידה

***

הימים חולפים להם במהירות.

אני מוצאת את עצמי בשבוע 36 עם צירים נוראים.

שון מבוהל. הוא לא זז ממני לרגע ולורן לא מפסיקה לנשק את ביטני.

"אני רוצה שהם יצאו.." לורן ממלמלת.

היא כבר כמעט בת שנתיים וחצי. הזוי שכשהכרתי את שון היא הייתה בת שנה וקצת יותר מחצי.

את עלמה ואביגיל כבר לא ראיתי תקופה, אני מתגעגעת.

חשבתי שבעתיד אאמץ את עלמה אבל נראה כי משפחה אחרת מעוניינת בה.

אני יושבת במיטה הזוגית שלי ושל שון בשלווה.

בנתיים מתרחשים תהליכים משפטיים לגבי המשמורת של סופי.

בדרך כלל בית המשפט נוטה להחליט כי האימא היא זו שתשמור על הילד באופן מלא והאב רק יקבל את הילדה בסופי שבוע אך נראה כי במקרה הזה שון יהיה זה שיזכה במשמורת מלאה.

אגב אנשים שאני שונאת.

אבי התעקש שניפגש פעם נוספת, סירבתי.

אני מביטה בשון ששוכב על ידי כשהוא שעון על גב המיטה.

"איך את מרגישה?" הוא שואל בדאגה.

"תראה.. אם נתחשב בעובדה שאני באמצע שבוע 36, עייפה ונראת כמו נעל בית שהתעללו בה, די טוב.." אני עונה בשעשוע ומניחה את ידי על ידו.

"את לא נראת כמו נעל בית.." הוא מנסה להעלות את הביטחון שלי ומתיישר לישיבה.

הוא בוחן את גופי ועוצר את מבטו כשהוא מביט ביריכיי בזעזוע.

"מה?" אני שואלת במבוכה.

"תתלבשי מהר, אני חושב שירדו לך המים. אני מתקשר לאימא שלי שתשגיח על לורן ונצא." הוא מזרז אותי ועוזר לי לקום מן המיטה.

אני מוציאה מהארון את המזוודה שהכנתי במיוחד לרגע הלידה ומחליפה את המכנסיים הרטובים שלי והחולצה המסריחה שלי בשמלה רחבה.

אני מבשמת את עצמי באוטומטיות ומביטה בשון ההיסטרי בשתיקה.

"יאללה יוצאים" הוא מזרז אותי.

"אני באה.." אני נגררת אחריו בחוסר ברירה.

***

אני שוכבת על מיטת בית החולים כשעל גופי רק חלוק בית החולים.

"בנתיים את בפתיחה שש. כל המדדים תקינים. אם הצירים מתחילים להיות לך כואבים מידי את מוזמנת לבקש בכל רגע מהמרדים להזריק לך אפידורל" האחות מעדכנת בזמן שאני נוגסת בקרטיב הדובדבן שלי בהנאה.

"אני בסדר" אני מחייכת אליה כמו שיכורה.

נועה בוכה מהתרגשות בזמן ששון צוחק עליה כשהוא יושב בינה לבין אלכס.