סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 33- האחד שלי

***

במשך כל כך הרבה זמן חיפשתי מישהו שישים לב אליי. מישהו שיסתכל עליי כשאני עצובה וידאג לי. מישהו שיסתכל עליי כשאני שמחה וישמח בשימחתי או אפילו סתם מישהו שישיאל אותי "מה קורה?" כשאני נראת עצבנית.

בהתחלה זה היה מאור. הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון.

הרבה אנשים מאמינים בכך שלכל אחד יש את "האחד שלו" אבל אני חושבת שזאת טעות.

אני חושבת שאנשים מתאהבים יותר מפעם אחת בחיים במישהו שהוא "האחד שלהם" כך שהאחד הזה לא קיים.

גם שון הגיע בזמן הנכון וגם הוא דאג לי.

אולי זה הגורל שהפגיש בנינו, אולי זה אלוהים שרצה לפצות אותי כי הרגיש רגשות אשמה על כך שלקח ממני את מאור ואולי זה סתם הדימיון המפותח שלי אבל אני חושבת שלשון יש את הפוטנציאל להיות אחד מהאנשים שנועדו להיות ה"אחד שלי".

פתחתי את דלת הבית ונכנסתי אליו עם מזוודתי.

שון ישב על הספה עם לורן וצפה איתה בסרט.

"אני מעלה אותה לחדר ונדבר" הוא ממלמל ועובר מול פני עם לורן הישנה בידיו.

התיישבתי על הספה, נאנחתי ועצמתי את עיניי.

אני מבולבלת. כל כך מבולבלת שהראש שלי מסתובב. אני רוצה לספר לשון על הרגשות שלי כלפיו אבל גם לא מסוגלת. מרגיש לי שמאור מביט עליי מלמעלה ובוחן את צעדיי בכל שנייה.

הרגשתי את משקל גופו לצידי.

פקחתי את עיניי.

"אני מצטערת" אני לוחשת בשקט ומביטה בו.

"כל כך מצטערת" אני מוסיפה וממשיכה להביט עמוק בתוך עיניו.

הוא מנתק את מבטו מאישוניי בחוסר נוחות ושותק.

"פשוט פחדתי" אני ממלמלת.

"מתי חשבת למען השם להגיד לי שאת אצל נועה?" הוא שאל בקרירות וקם מהספה.

"את כבר לא רוצה לגור איתי?" הוא שואל בעלבון ומתהלך מולי הלוך חזור.

"אני רוצה לגור איתך שון. הבעיה היא לא אצלך, היא אצלי. אני פשוט הייתי צריכה להתאוורר קצת עם החברה הכי טובה שלי, להתנתק מהכל." הסברתי.

קמתי גם אני מהספה ונעמדתי מולו. קירבתי את פניי לפניו והבטתי בעיניו בשתיקה.

"את לא יכולה לעשות את זה אלה. את לא יכולה לשחק ברגשות של אנשים ככה." הוא ממלמל ומתרחק ממני.

"את מתרחקת ממני ואז חוזרת כאילו לא קרה שום דבר. את מראה לי חיבה שהיא מעבר לידידות אבל נרתעת שאני מנסה להראות לך בדיוק את אותה החיבה. אני לא מצליח להבין אותך, את משגעת אותי." הוא צועק ואוחז בראשו.