סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 28- תמימות שתתחלף בריקנות

***

שון מושיב אותי לצידו כשסופי יושבת מולנו ופרצופה עצבני. רגלה רעדה בחוסר מנוחה והיד שלה ניסתה לווסת את עצביה בחוסר הצלחה.

"היי" מילמלתי במבוכה.

היא הביטה בי במבט מזלזל וציחקקה. גילגלתי את עיניי והבטתי בשון שנראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו בעודו חיי.

"אתן נראות כאילו אתן כבר מסתדרות. אני אשאיר אתכן כאן ואלך לי" שון גירד בעורפו.

"שב" אני וסופי מילמלנו בקול עצבני. שון הרים את ידיו ככנוע והתיישב.

הדלת נפתחה.

הרמתי את ראשי, מביטה בהם מתהלכים לכיווני.

הגורל צוחק עליי, מכנס את שני האנשים השונאים עליי בעולם במקום אחד, סופי ואבי.

אופק ואבי נעמדו לצידי.

הבטתי בשון בשאלה.

הוא כיסה את פניו בעזרת ידיו בייאוש.

"עוד מישהו רוצה לחרבן לי את היום הזה?" אני ממלמלת בעצבנות.

"לא זמן טוב?" אופק שואל את שון. שון מחניק את צחוקו בין שפתיו, גורם לי לחייך בליבי.

"טוב סופי, היה נעים לפגוש אותך. תבואי לעיתים יותר קרובות" שון מלמל בציניות ומכוון את ידו אל כיוון הדלת ממנה נכנסו אופק ואבי.

"אני לא זזה עד שאנחנו סוגרים את כל העיניין הזה איתה" היא מתעלמת מקיומי.

"יש לי שם" אני אומרת בעצבים.

כבר אמרתי שאני רוצה להכות אותה?

"נסיים את השיחה בפעם אחרת" שון ממלמל בחוסר סבלנות.

אבי מביט בי. אני מפנה את ראשי למסך הטלוויזיה במהירות, מסרבת להביט בו בחזרה. 

"אני. לא. זזה." היא צועקת בדרמתיות שאופיינית לה, מילה אחר מילה.

"אז אנחנו זזים" שון אומר בפשטות ומשך אותי.

אבי ואופק הביטו בנו והתהלכו אחרינו.

"היה סביר מינוס לפגוש אותך. מקווה לא לפגוש אותך בקרוב או בכללי." חייכתי חיוך צבוע אל סופי והתהלכתי ביחד עם כולם.

על פנייה של סופי התפרס מבט מבולבל. אופק ושון החניקו את צחוקם ואבי שלא הבין לאיזה סיטואציה נכנס רק חייך חיוך קטן.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי את אבי.

"אני מצטער שנפלתי עלייך ככה. באתי להזמין אותך לשישי ביחד איתי והמשפחה הקטנה שלי אם את לא רוצה זה בסדר.." הוא הרקין את ראשו ונשברתי.

"אני אבוא" כמעט ולחשתי.

על פניו התפרס חיוך מרוצה "את יכולה להביא גם את החברים שלך" הוא הצביע על אופק ושון.