סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 22- מנת יתר

***

לאחר הריב שלי עם שון חזרתי באיטיות אל ביתי, עוקבת אחרי כל צעד שלי, שומעת את גלי הים מתנפצים על החול הרך.

נשמותיי נהפכו לכבדות יותר כאשר אמבולנס נגלה לעיניי, חונה מול בינייני. נועה בכתה לידו בכאב.

"מה קרה?" שאלתי אותה רצה לחבק אותה, מבחינה גם באופק, גל ושון עומדים לצידה מודאגים.

"דניאל הוא ..." נועה החלה למלמל ואופק מיהר להמשיך אותה.

"צרך מנת יתר" דמעות זלגו מעיניי, ידעתי מה זה אומר.

"הוא מת?" שאלתי אותם, בודקת אם מחשבתי נכונה. גל הביט בי והניד את ראשו.

"בנתיים הוא רק איבד הכרה" אופק ענה על שאלתי.

"למה כל זה קורה?" שאלתי את אופק ונפלתי עליו בוכה. הוא חיבק אותי ונשק לשערי.

"אני מצטער" הוא התנצל על משהו שלא גרם לו.

"אני צריכה את מאור" מילמלתי לתוך החזה שלו.

***

הרופא התקדם אל כיווננו אוחז בידו ערמת דפים.

"קרה משהו?" אופק שאל אוחז בידי כדי שלא אאבד את ההכרה. שון הביט בידנו המשולבות במבט מוזר, הרים את ראשו אליי ושלח אליי מבט עצבני. הוא סובב את ראשו אל עבר הרופא. נועה הביטה במבטנו בבילבול ואנחת ייאוש פרצה מפייה, גל נעמד ליד הרופא, מחפש תשובות לשאלותיו הרבות. יומיים אנחנו כאן אך גל היחידי שלא אוכל או שתה יותר מאייס קפה אחד. 

"אני חושבת שאתה צריך ללכת לאכול משהו" נועה פנתה אל גל בדאגה.

"מה חדש?" גל התעלם מנועה ופנה לרופא. הרופא הוריד את ראשו.

"אנחנו חושבים שהוא לא הולך להתעורר בקרוב" הרופא מילמל.

"בקרוב או בכלל?" אופק בחן את פניי הרופא בכאב, דמעה זלגה מעיניי.

"בקרוב אם בכלל" הוא ענה על שאלתו של אופק וברח מהר אל החדר.

"שפן" שון מילמל וחזר להביט בעיניי.

"אפשר לדבר איתך? נלך להביא לכולם שתייה חמה" הוא פנה אליי אך הביט בידיים המשולבות שלי ושל אופק. אופק הבין את הרמז ושיחרר את ידי. חייכתי אליו חיוך קטן, חיבקתי אותו והלכתי עם שון.

"אני מצטער" הוא מילמל. התקדמנו אל עבר גינת בית החולים.

"אתה לא צריך להתנצל, זאת אני אני טיפשה. אתה רק מנסה לעזור לי אבל אני צריכה שתבין שאני צריכה לפתור את הדברים לבד." אמרתי לו. הוא הינהן והתיישב על ספסל מול השמש, מביט בי ומושך אותי לשבת לידו.

"תמיד רציתי לשאול אותך משהו" הוא אמר לי. הינהנתי, נותנת לו סימן להמשיך ולשאול.

"תמיד היית כזאת צינית?" הנהנתי עם ראשי "זה מגן כזה" קולי כמעט ולא נשמע.