סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 47- יום לא צפוי

***

"אני מקולקלת" היא בוכה בהיסטריה.

"את לא מקולקלת נועה, זה טבעי." אני מלטפת את גבה.

היא מרימה את ראשה מברכייה.

עינייה אדומות והדמעות מכתימות את חולצתה.

"גם אתת חווית הפלה מתישהו?" היא שואלת בחוסר כוחות.

"כן.." אני לוחשת לאחר כמה שניות של מחשבה.

*פלאשבק*

אני מתרסקת על רצפת השירותים בבכי.

ראשי נחבט בקיר.

"הכל בסדר שם ווקר?" מאור שואל בדאגה.

"כן.." אני ממשיכה לבכות בהיסטריה.

"תפתחי לי את הדלת.." הוא מבקש ברוך ונשען עליה כדי לשמוע אותי.

"לא.." אני קובעת ונשענת עליה מהצד השני.

"את לא חושבת שזאת גסות רוח?" הוא שואל בשעשוע, מחזיר לי במשפט שאני תמיד אוהבת להשתמש בו כשהוא לא פותח לי את השירותים בבוקר.

"זה או שאת פותחת את הדלת או שאני פורץ אותה!" הוא קובע בייאוש לאחר כמה דקות של שתיקה מצידי.

אני מתרחקת מהדלת ופותחת אותה.

הוא מבחין בדמעות שזולגות על לחיי ברציפות.

"מה קרה יפייפה?" הוא שואל ומיד מצמיד אותי לחזהו כשהוא עובר על גבי בתנועות מעגליות ומנגב את דמעותיי על החולצה שלו.

"קרתה הפלה.." אני לוחשת בחשש.

"הפלה טבעית." אני מסבירה.

הוא מושך אותי למיטתו והופך אותנו כך שאני שוכבת מתחתיו.

"היית בהיריון?" הוא שואל בהרמת גבה. הוא נושך שפתיו כדי לבלוע חיוך מרוצה.

"מסתבר.." אני ממלמלת ומלטפת את זיפיו.

"אבל הוא נפל! הילד שיכל להיות לנו נפל..." אני ממשיכה לגרום לעצמי לבכות בדרמתיות.

"ווקר, תרגעי! את רק בכיתה יב', אנחנו עוד לא נשואים. יש לנו זמן." הוא מחבק אותי בחוזקה ומצמיד את שפתיו למצחי.

"אבל.. הוא נפל, אני מקולקלת! אני הרגתי אותו!" אני ממשיכה לחבוט בחזהו.

כואב לי. כל כך כואב לי.

"את לא הרגת אף אחד, זה קורה. אני מוכן להמשיך לעשות איתך עוד ילדים לנצח" הוא לוחש.

"אפילו עכשיו!" הוא מוסיף בשעשוע ומוריד את חולצתו.

"אוי, תשתוק" אני מתרחקת ממנו בחיוך משועשע ומתגלגלת לצד השני של המיטה.

הוא נושק לגבי ומניח את ראשו על ראשי.