***
זה היה רגיל עבורי. שון תמיד היה שם בתקופה האחרונה בזמן שאני הייתי צריכה חום ואהבה הוא היה נגיש ועטף אותי בזרועתיו.
"את רוצה שנרד לסיבוב קצר קרוב לחוף?" הוא שואל כשאני מתיישבת על מיטתו.
"האמת שאני רק רוצה לשכב על המיטה ולא לחשוב על כלום, פשוט לנוח" אני ממלמלת ונשכבת על מיטה כשיידי פרוסות עליה.
"אני יותר מבעד" הוא נשכב לצידי בשקט ומשלב את אצבעותיו מתחת לראשו כשהוא בוהה בקיר בשתיקה.
פתאום הרגשתי איזשהו רצון להתנצל על כך שאני נוחתת עליו עם העצב שלי בכל יום.
סובתתי את ראשי כך שעיניי יביטו בפרופיל המדהים שלו ולחשתי בחשש "סליחה".
לא נהגתי להצטער אף פעם, הייתי שלמה תמיד עם מעשיי. אך הפעם, הצער והאשם הציפו אותי. הרגשתי כאילו אני טובעת בתוכם.
הוא סובב את ראשו גם כן כך שאפינו כמעט ונפגשו ופנינו היו במרחק נגיעה ושאל ברכות על מה סליחתי.
רציתי להבהיר לו על מה הצער שלי כלפיו, רציתי לחשוף בפניו את רגשותיי המעורערים אך המרחק בנינו הקפיא ושיתק אותי.
זו הפעם הראשונה שאני קרובה למישהו מאז שאיבדתי את מאור.
פתאום קלטתי ששון ואני לא רק ידידים. יש בנינו איזשהו מתח שלא אמור להיות בין שני ידידים.
פתאום נפלה עליי ההבנה שזה לא מה שאני צריכה.
"אני מצטערת" אני לוחשת.
"אני כל כך מצטערת" אני ממלמלת פעם נוספת וקמה ממיטתו במהירות.
אני מסדרת את השמלה שלי שעלתה מעט מעלה ומסדרת את שערי שהתבלגן.
"מה קרה?" שון המבוהל שואל ברכות.
"אני חוזרת לחדר שלי ושל אופק, עשיתי יותר מדי דרמה, אני צריכה לתקן אותה" אני אומרת זאת על מנת להתחמק ממנו.
אני מתחמקת מעיניו הכחולות שמביטות בי בתהיה. כאילו שואלות אותי האם הדרמה הזאת שאני עושה כרגע היא הכרחית.
האם אני פשוט לא יכולה לשבת לצידו ולחבק אותו מבלי להרגיש רגשות אשם על כך שאני בוגדת במאור.
האם אני ושון סתם ידידים וכל המתח המעיק הוא פרי דמיוני.
אני אוחזת במזודתי ורצה לכיוונו של החדר שלי ושל אופק.
שיט.
אני דופקת על דלת החדר בלחץ.
תפתח לי.
הדלת נפתחה ולמולי עומדים נועה, דניאל, גל ואופק המודאגים.
"איפה היית?" הם צועקים.
YOU ARE READING
סיוט או מציאות? / הושלם
Romance*** אלה לוי (או אליסון ווקר) היא עורכת דין לעיניי משפחה בת 26 שביום בהיר אחד נאצלת לקבל את אובדן בעלה, איש הקבע מאור לוי. חלומותיה מתנפצים בזה אחר זה במהלך נערותה והיא חווה אובדן נוסף אך הפעם הוא שונה, כואב ומרסק יותר. היא חווה שיברון לב נוראי ומטלט...
