סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 13- המשאף

***

המשפט הסתיים בצורה טובה וכך גם הפגישה שלי עם ליטל.

אני עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה כשמבינה שכל היום המסובך מאחורי ואוכל להגיע הביתה ולהניח את ראשי על הכרית הרכה במיטתי.

"אור"

"כן?" היא מגיעה מתנשפת.

"שתהיי בריאה" אני ממלמלת ומגישה לה ערימת טפסים.

"אני רק צריכה שתפקססי את הטפסים האלה לכתובת שכתובה בפתק קטן למעלה" אני מסבירה ומצביעה על חבילת הטפסים שהגשתי לה.

היא לוקחת אותם מידי וחוזרת בחזרה לחדרה לאחר ששולחת לי חיוך צדדי קטן.

צילצול טלפון נשמע בדיוק שניה לפני שניסיתי לעזוב את המשרד.

אני נאנחת בעצבים אך עונה לו.

"שלום?" אני ממלמלת בקול חלש וצרוד שלאחר הבכי.

"אלי, מה קרה?" קולה המודאג של נועה נשמע מהקו השני.

"שום דבר נועה" אני מנסה להרגיע אותה ללא הצלחה, קולי הקר מסגיר אותי.

"אלי אני באה לקחת אותך לרפאת נשים תחכי לי בחוץ" היא מצווה עליי, לא משאירה לי ברירה.

אני מחכה למעלית שיורדת את כל 30 הקומות שבבניין החדש.

אני יוצאת ממנה באיטיות ומתקדמת לכיוון הדלת השקופה שממנה אפשר להבחין במזג האוויר הסתווי.

שון יושב במושב האחורי של המכונית, מה שלא ראיתי בחיים ומנופף לי לשלום בזמן שהוא שקוע בטלפון שלו.

"סנוב" אני ממלמלת וטורקת את הדלת הקדמית לאחר שאני מתיישבת.

שון פורע את הצמה שקלעתי בבוקר בזמן שהיד השנייה שלו מתרוצצת על המסך ולא מפסיקה להקליד.

"אז מה קורה אלה? מה את מתכננת?" נועה שולחת לכיווני מבט חטוף ומיד מחזירה את מבטה אל כיוון הכביש.

"אני רוצה להפיל" אני לוחשת, מקווה שלא שמעו אותי.

"אלה אל תחליטי החלטות כאלה בשניות" נועה משיבה ושון רק בוחן את הפרופיל שלי בעזרת מבטו.

"אני לא יכולה יותר נועה! יצור חי נמצא בתוכי והוא זהה לבן אדם שהיה כל חיי ומת! אותו יצור קטן נמצא ברחם שלי, הוא אשכרה בתוכי. איך אני יכולה להמשיך את החיים שלי ככה? איך?" קולי רועד ומיד הדמעות מתחילות לזלוג על לחיי.

*פלאשבק*

"מה?" אני נשענת על ידיי.

מאור מביט בי ונאנח.

אני מרגישה איך חלקיקי הכאב בעיניי מתחילים להצטופף וליצור דמעה.

אני אוחזת בדשא בחוזקה, מביטה בילדים הרצים ברחבת בית הספר ורק מחכה שכל זה יפסק.