סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 39- פיקניק

***

מאז אותה חתונת שישי צהוריים שון כמעט והתעלם ממני.

לא הבנתי למה. הרי אני לא הייתי זו שדיברה על מאור הפעם.

לא הייתה לי את הסבלנות לדבר איתו, דחיתי את הקץ.

מפה לשם אני כבר בשבוע 34.

הרופא הסביר שלדעתו אלד ממש בקרוב, באופן טבעי מפני שהערכת המשקל של התאומים יצאה טוב.

פיזית אני מוכנה ללידה אבל נפשית, נפשית אני רחוקה ממנה בשנות אור.

מירי הגישה לשון את שקיות האוכל ונישקה את לחיה של לורן שניסתה להתחמק מהצביטות של דודתה.

חיבקתי את אחיותיו של שון ואחזתי בידה של לורן בזמן שמירי עומדת מולי.

"אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך. את בדיוק כמו אימא שלך, את מלאה בטוב.." היא מלטפת את פניי.

"אני רק עשיתי את העבודה שלי, מישהו היה צריך לגרום לו להירקב בכלא" אני מחייכת במתיקות.

"כן, אבל את מעבר לסתם עורכת דין. את ממלאה תפקיד של אימא עבור לורן ואני בטוחה שגם אישה נהדרת לשון" היא מלטפת את שרירי חזהו ומיישרת קמט קטן בחולצתו.

יש לה בדיוק את אותה השריטה שלי.

הוא מזייף חיוך ומרים את אחיותיו התאומות.

"אל תלכי.." הן מתחננות.

"מה איתי?" שון נעלב.

"אני עדיין זוכרת לך את הספה.." אחת מהן ממלמלת ברצינות.

שון מצחקק ומנשק את פניה היפות.

"טוב אימא אנחנו רק הולכים לטיול קצר בפארק אנחנו לא צריכים את כל האוכל הזה." שון מרגיע אותה אך מירי כמו כל אימא מרוקאית אחרת מביטה בו באיום ודוחפת את השקיות במהירות לידיו.

אני מחייכת אליה ויוצאת מפתח הדלת ביחד עם לורן ושון.

***

שון פורס את המחצלת על הדשא.

לורן מתיישבת עליה ושון מוציא במהירות את הכריכים מתיקו.

ציר תוקף אותי.

אני מסובבת את אגני בצורה מעגלית כשידי תלויות על מותניי.

שון מביט בי כשעל פניו מרוח חיוך משועשע.

"האם מר עצבני טרח להביט בי כרגע?" אני ממלמלת וממשיכה לסובב את אגני.

"שבי כבר, את עוד שנייה יולדת" הוא מצחקק וטופח על המחצלת.

אני מתיישבת עליה בקושי רב ומניחה את ראשי על הדשא הרך.

תנחשו או לא אבל כל מה שעולה לראשי הוא הזיכרון שלי ושל ממאור מימי התיכון נשכבים על גבעת הדשא שהייתה בתיכוננו ומביטים בתלמידים מטמסטלים בהפסקות בין הלימודים לבגרויות.