סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 17- כתב ברייל

***

מאור הושיט את ידו קדימה. ניסיתי להתקדם אליו אך הוא התרחק.

צעד אחד קדימה שלי, שלושה צעדים אחורה שלו.

רצתי במהירות קדימה אך הוא כבר לא נראה באופק.

הדמעות כמו תמיד מהרו לזלוג מעיניי ולטשטש את ראייתי.

"בוא לכאן" יללתי בבכי. "תבוא!" דרשתי.

הוא התקרב אליי במבט מאוכזב ונעצר כמטר וחצי ממני.

"את בגדת בי" קולו היה מאשים. "אני לא, אני נשבעת לך שלא, בבקשה מאור! תחזור! אני לא מסוגלת!" נחנקתי מן הדמעות.

ניסיתי לנשום, באמת שניסיתי לנשום, אך נשימותיי הפכו לכבדות. ראשי הסתחרר ועיניי נעצמו בכוח.

ידי הוגשה למאור אך הוא לא תפס בה.

צנחתי בפתאומיות על הריצפה, מרגישה את נשמותיו על פניי אך הוא לא נוגע בהן. הוא תלש את ליבי וריסק אותו על הריצפה ללא רגש.

ידעתי שלעולם לא אוכל לאסוף את אותם רסיסים.

פתחתי את עיניי צופה בו עומד מול פניי כשידו מורמת באוויר ונראת כאילו הוא עומד להטיח אותה בפניי.

אז עצמתי את עיניי וכמו מזוכיסטית אמיתית, חיכיתי לכך.

***

קמתי בבהלה מביטה בשעון שמראה שהשעה ארבע בבוקר.

ראשי כאב ועיניי צרבו.

ירדתי אל המטבח באיטיות, נזהרת לא להיתקל בדברים בדרך.

ידיי מושטות קדימה כך שנראתי כמו זומבי.

הדלקתי את האור במטבח בזהירות.

אומנם עברו חמישה ימים מאותו היום שהסכמתי לארח את אופק בביתי אך הוא עדיין לא עזב כך שפחתי להיתקל בו.

להפתעתי הרבה פגשתי בשון במטבח כשהוא עם גבו אליי. פלג גופו העליון היה ערום והוא אחז בכוס מים כשהוא לוגם ממנה ומביט בנוף שנראה מהחלון.

כשהוא סוף סוף הסתובב אליי הוא הביט בי במבט מודאג.

"מי עשה לך את זה?" שאלתי אותו מעבירה את אצבעותיי על כמה שריטותות עמוקות.

"את" הוא תפס בפניי ונאנק מכאבים כשלחצתי בטעות על אחת מהן. גוש הצטבר בגרוני במידיות.

"אלה, אני חושב שאת צריכה פסיכולוג" הוא עזב את פניי וגירד בעורפו, חושש שאמר משהו לא בסדר. הינהנתי בשקט, מביטה בו בהלם.

הוא החזיר את ידיו לפניי וליטף את לחיי עם אגודלו. "אני פה לעזור לך אבל יש דברים שגדולים עליי" ידיו עטפו את גופי וכינסו אותי לחיבוק שהייתי צריכה.

"על מה חלמת?" הוא שאל אותי מלטף את ראשי ולא משחרר את אחיזתו בי. "על מאור" חיוך התפרס על פניו.