סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 9- הכל מתחבר

***

אנחנו יושבים לאכול את ארוחת אחר הצהריים שלנו ביחד. בכמה ימים האחרונים אני מוצאת בשון משהו משחרר. קולה של לורן תמיד מחזיר אותי למציאות וחיוכו גורם אוטומטית גם לי לחייך.

אני מגישה לו את האוכל שהכנתי. "את לא אוכלת?" הוא שואל אותי ומושך אותי לשבת לידו בכיסא האי הגבוה.

"אני לא רעבה" אני מתרצת. הוא מושך בכתפיו ונועץ את המזלג בחתיכות הירקות החתוכות לריבועים קטנים.

"את חושבת עליו?" הוא בודק ומכניס את המזלג לפיו.

אני מנידה בראשי, "אני חושבת על אבא שלי".

"כשהיינו במסיבה הוא שלח לי הודעה" אני משחקת בטבעת האירוסין שקנה לי מאור.

שון מניח את המזלג הכסוף לצד הצלחת ולוגם מכוס המים.

"זה עד כדי כך מגעיל?" אני שואלת ומנסה לגחך גיחוך אמין.

הוא מניד בראשו ומביט בי במבט שאני לא מצליחה לפצח. "פשוט לא סיפרת לי על אבא שלך אף פעם, לא היה לי מושג שיש סיפור מאחורי הקשר המורכב שלך איתו".

"אז כנראה שהגיע הזמן" אני ממלמלת ומכחכחת בגרוני.

"את רוצה?" הוא מוודא.

אני מהנהנת ומתחילה.

"אימי מתה לאחר סיבוך בלידה של אחי הקטן שמת מיד אחריה. אבי לא היה מסוגל להתמודד עם האובדן הכפול וברח לשתייה, עד מהרה הוא הפך לאלכוהיסט. פיטרו אותו מהעבודה מפני שהגיע שיכור והוא נכנס לחובות מטורפים. את התסכול שלו הוא הוציא עליי על בסיס יומי. הוא היה מטיח בי מילים פוגעניות ומכה אותי. יום אחד קרה שהוא שגרם לי לחשוב מחדש על הקשר המורכב שבנינו ובעקבותו החלטתי לעזוב את הבית. הייתי בת 17. לא יכולתי להשכיר לעצמי דירה ולברוח ממנו. מאור הציע לעזור לי, עברתי לגור אצלו ומאז הקשר ביני לבין אבי נקטע" אני לוגמת מכוס המים הקרים באדישות.

"הפעם האחרונה והראשונה מאז שניתקנו את הקשר שפגשתי אותו הייתה כשהוא הנחה את קבוצת התמיכה.. לאלמנות צה"ל.." אני מדברת במן קרירות.

שון פוער את פיו בהלם.

"בגלל זה לא רצית לחזור לשם" הוא מחבר את חלקי הפאזל.

"ובגלל זה את עורכת דין לנוער בסיכון!" הוא ממלמל בהלם וקם מהכיסא בפתאומיות.

אני מהנהנת בראשי, מאשרת את מסקנותיו של שון.

"ההודעה שהוא כתב לך גרמה לך לשתות באותו היום של המסיבה?" הוא שואל בחשש ועוצר את הליכתו המהירה במעגלים שגורמת לי לכאב ראש.

"כן" אני לוחשת בבושה ומרכינה את ראשי.

*פלאשבק מהמסיבה*