סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 43- יום הולדת מפתיע

***

יום ההולדת שלי הוא ב1.8, כמה ימים אחרי יום הולדתו של מאור.

השנה לא רציתי לחגוג אותו. הייתי עמוק בתוך האירועים שהתרחשו לאחרונה. יום הולדתו של מאור, הלידה שלי והריקנות הבלתי פוסקת שהרגשתי.

חבריי התעקשו לחגוג אותו. בסופו של דבר סיכמנו על מסיבה צנועה בביתו של שון שאליה מוזמנים רק הם וכמה ממקרי הקרובים.

קמתי בבוקר לצלילי הבכי של התאומים שהעירו אחד את השני.

ממש מקהלה פתחתי לי פה.

אני נושקת להם ומתחילה בהחלפת החיתולים והאכלה.

ממש כמו בכל יום.

אותה שגרה עלובה.

***

"איך את?" הוא שואל ובוחן את פניי העייפות.

"בסדר." אני ממלמלת ומזייפת חיוך.

זה תמיד היה הרבה יותר קל מלהסביר את עצמך. לא?

"אלה.. אני לא יודע מה הפסיכולוג שלך אומר על הסיוטים האלה שלך אבל זה לא נראה לי בסדר בכלל." הוא קובע בייאוש.

"זה לא בסדר אבל זה לא משהו שאפשר לשנות" אני מושכת בכתפיי ולוגמת מכוס הקפה שלי באיטיות.

"את יודעת שאני אוהב אותך נכון?" הוא שואל ושולח את ידו כדי להרים את ראשי וללטף בעזרת אגודלו את סנטרי.

אני לא מביטה בו.

הדמעות עומדות בעיניי.

"את מתהלכת בבית הזה כמו מתה, את פועלת באוטומטיות. אני מבין שאת אחרי לידה אבל את לא יכולה להמשיך ככה. את תתמוטטי." הוא אומר ומביט עמוק באישוניי.

"אני מרגישה ריקה" אני פורקת.

"כל כך ריקה ואבודה שאני אפילו לא מסוגלת להבין מה אני רוצה מעצמי" אני ממשיכה בכעס.

"אולי תרחיבי את הפגישות שלך עם הפסיכולוג בשבוע. במקום אחת תלכי לשתיים." הוא מציע בחוסר אונים.

"אין לי את הזמן הזה. בקרוב אני חוזרת לעבודה" אני מסרבת במהירות.

"מה עם קבוצת תמיכה?" הוא שואל אותי.

אני מביטה בנקודה ריקה בקיר ומנדנדת בראשי.

"אני שונאת את הפורמט הזה!" אני קובעת.

הוא מנסה ללכוד את מבטי בעזרת כמה הנפות ידיים מהירות.

"אני אתמודד שון, זה עובר. עברתי דברים הרבה יותר גרועים מזה" אני מתמידה במשפט האופטימי היחידי שאני פולטת בכל פעם שאני מנסה להתחמק.

"כמו מה למשל?" הוא שואל בזילזול.

"נגמלתי מסמים, התגברתי על המוות הטרגי של אימא שלי ושרדתי את הסיוט הכי גדול שלי, האבא המכה שלי" אני עונה בקרירות ומתרחקת ממנו.