***
עבר קצת יותר מחודשיים מאז שהתחלתי בטיפול שלי והנה הגענו לרגע המיוחל, יום השנה שלו, האזכרה.
אני הרבה יותר ממאושרת.
אני מודעת לכך שאנו לא יכולים ליצור חויות חדשות אך אני נאחזת בזיכרונות המתוקים שלנו ביחד כדי לזכור אותו. ממש כמו אלבום בראש שלי, אלבום חוויות.
הכדורים משפיעים עליי בצורה מדהימה. עליתי במשקל וחזרתי לגזרה של לפני הלידה.
אני ישנה בלילות לשם שינוי, ללא סיוטים לפעמים אפילו עם חלומות מתוקים עליי ועל מאור. אני יודעת, זה נשמע כמו דימיון רחוק.
עם כל הבלאגן שקרה בחודשיים האחרונים גם קרו דברים טובים. נועה ודניאל השלימו לאחר שנועה הודתה בטעות שלה ודניאל הבין שהחברות שבנינו היא דבר מיוחד.
את שון לא ראיתי מאז מעבר הדירה שלי מלבד הפעמים שהיינו יוצאים כולנו בתור חבורה. הוא מילא את המקום החסר שהיה שייך מאור. לא בקטע זוגי, רק בחבורה. את לורן הייתי פוגשת פעמיים בשבוע כשהייתה מתעקשת לשחק עם הבנים ומבקשת שאקרא לה סיפור. כמו בימים הטובים.
אופק ושון הפכו להיות חברים טובים. הם מצאו נקודה משותפת, הבנות היחידות שהן רצו דחו אותם. נועה אהבה לכנות אותם בכל פעם שקראה להם רווקים ממורמרים, זה תאם להם.
לא החלפנו מילים בנינו. אני כעסתי עליו על כך שלא הקשיב לי באותו היום והוא, הוא כעס עליי כי פגעתי בלורן כשעזבתי אותו.
לא ציפיתי שיבוא לאזכרתו של מאור אבל התאכזבתי על כך שלא בא. מאוד.
ישבנו כולנו מסביב לקיברו קראנו את הפסוקים מהתהילים.
בדרך כלל באזכרות רגילות מתרכזים באובדן ובעצב אבל בגלל שמאור שינה לרובנו את החיים בחרנו לדבר על החיים החדשים שהוא העניק לנו. על שמחת החיים, התקווה ואהבת החינם שהוא פיזר לכל עבר. על טוב הלב שלו והאהבה ללא גבולות שהוא היה יכול להפגין.
אני עולה לבמה ביחד עם חבריי, הם עולים כדי לתמוך בי למרות שהם צריכים לעלות כדי לדבר רק אחריי.
לא תכננתי מה להגיד, חשבתי שאני אדבר מהלב כמו כולם אבל זה לא בדיוק עבד כשראיתי שהקהל מלא באנשים.
שיט.
אני מביטה בחבריי שלצידי במבט שמבקש עזרה. הקהל שותק, לא מבין מה קורה.
נועה אוחזת בידי, מסמנת לי לנשום עמוק ולהתחיל בשטף הדיבור המבוקש.
אני חוזרת להביט בקהל ומבחינה בו, מבחינה בשון.
אני מיד מתחילה. הוא מעניק לי כוחות.
"כשהייתי קטנה אימא שלי חינכה אותי להאמין שכאשר הגשם יורד, איפשהו שם למעלה, בין בעננים האפורים יושב מלאך עם עיניים כחולות וגדולות ובוכה על החיים. בוהה בנו בעצב וממטיר עלינו גשם כדי לנחם אותנו ולהזדהות עם הכאב שממלא אותנו. היום, כשאני בת 27 אני מבינה שיש טעות קטנה בדבריה של אימי. המלאך נמצא בנינו, חוזר למעלה רק שסיים את עבודותו ונותן למלאך הבא להיכנס לחיינו בתקווה שישיאר איתנו עד סוף ימנו. לאחר מותה לא הייתי מפסיקה להביט בעננים, רציתי שמלאך יבכה ביחד איתי וינחם אותי. היא הייתה המלאך שלי. מאור היה שם, הוא לא אמר דבר על התחביב המוזר שלי וזרם איתי. משהו בעיניים שלו, באהבה שהוא נתן לי ובתקווה שהוא העניק לי גרמו לי להביט רק בו. להביט רק בעיניים הירוקות שלו בשתיקה מוחלטת ולהקשיב לדברי החוכמה שיצאו מפיו, גם כשירד הגשם. הוא ניחם אותי וגרם לי להתגבר על האובדן.
הוא היה המלאך השני שלי. הוא היה המלאך השומר שלי. הייתי ילדה מוכה, לא הצלחתי לעכל זאת והתחמקתי מכל תווית שניסו להניח עליי אבל מאור היה שם כדי לזכיר לי זאת ולטפל בי כשהייתי צריכה את העזרה הזאת. לא עשיתי בשבילו כלום, הוא לא היה חייב לי דבר. הוא היה שם מבחירה מוחלטת. גם בשלב שבו הפסקתי להאמין באנשים הוא היה שם, לא שיחרר ממני אפילו לרגע." הדמעות זלגו על לחיי.
YOU ARE READING
סיוט או מציאות? / הושלם
Любовные романы*** אלה לוי (או אליסון ווקר) היא עורכת דין לעיניי משפחה בת 26 שביום בהיר אחד נאצלת לקבל את אובדן בעלה, איש הקבע מאור לוי. חלומותיה מתנפצים בזה אחר זה במהלך נערותה והיא חווה אובדן נוסף אך הפעם הוא שונה, כואב ומרסק יותר. היא חווה שיברון לב נוראי ומטלט...
