סיוט או מציאות? / הושלם

פרק 7- מירי

***

אם חשבתי אפילו לרגע שחצרו של שון מוגמזת טעיתי ובגדול. ביתו של שון אפילו לא השתווה לחצרו והיה רחוק ממנה ביופיו בשנות אור.

ביתו נראה כמו אחוזה מבפנים. נראה שכל פרט ופרט בביתו היה מחושב ומדויק במיקומו לפני שהניחו אותו שם וחפציו עולים הון.

מלבד פסנתר הכנף הלבן שנח לצד חדר הסלון ישנה עמדת תליה לתיקים ומעילים שעליה נחים תיקי שנאל יקרים מכל הסוגים.

אם אני חשבתי שאני יודעת מה זה עושר לפני שראיתי את ביתו טעיתי.

"וואו" אני ממלמלת בהלם.

שון מגרד בעורפו במבוכה ולוחש באוזני "ההורים שלי סופי קצת הגזימו".

"הא וואלה? אתה חושב?" אני פולטת בזמן שאני מתיישבת לצידו על ספות העור הגדולות, ממשיכה לבחון את ביתו.

"אתם רוצים לאכול משהו?" סופי מתקדמת לכיווננו כשידה נחה על מותנה ויוצרת עמידה מתנשאת.

"לא תודה" שון ממלמל ומחפש בעזרת עיניו משהו.

"אבל לא שאלת אותה" היא מחייכת בצביעות.

"היא נראת לך כמו אחת שאם היא הייתה רוצה היא הייתה מתביישת לבקש?" הוא ממלמל בריכוז.

אני מצחקקת היות וחוסר הטקט שלו דומה לשלי.

"אני מסכימה איתך" סופי עוקצת.

"לפחות הפעם את מסכימה עם משהו" אני מחייכת חיוך מזויף.

"איפה הילדה?" שון שואל בחוסר סבלנות, משתוקק לקטוע את השיחה עם סופי ולראות את ילדתו המתוקה.

"אצל אימא שלך" סופי משיבה בקרירות.

"אז אנחנו נלך אליה" שון מושך בידי וגורם לי להתרומם.

"אבל רק הגע.."

"המשך יום מקסים" הוא ממהר לקטוע את סופי ולסגור את הדלת אחריו.

אנחנו צועדים בשקט לכיוון בית אימו. שון שוקע במחשבותיו ואני מודה למחשבותיו על כך שמעניקות לי קצת זמן להתמודד עם המחשבות שלי.

כשאנחנו מתקרבים יותר ויותר לבית אימו הבית נראה לי מוכר. שון נכנס לבית בסערה וקופץ על הספה שבסלון בזמן שהוא צועק על אחיותיו הקטנות "זוזו מפה, אני הייתי פה לפניכן".

אימו של שון נכנסת לסלון וצוחקת כאשר מבחינה במבטהן הזועף של בנותיה הקטנות.

אחת מבנותיה טוענת בחוכמה שרק נולד לפניהן אך הספה נקנתה הרבה אחרי שהוא עזב את הבית.

"יש משהו בדברייך אבל לא השתכנעתי" שון משיב לה, תופס במותניה ומושיב אותה על השטיח שבסלון.

"למה את אנאל אתה לא מעיף מהספה?" הילדה הקטנה משלבת את ידיה בזעם.

"שאלה טובה" שון ממלמל וקם מהספה כדי לחבק את אימו.